‏תיאוריות אנושיות רבות -

‏אנתרופולוגיות, פסיכולוגיות, פילוסופיות והיסטוריות - הצליחו לזהות דפוסי תנועה תודעתיים דרכם בני אדם ממלאים תפקיד בתוך מנגנוני דיכוי קולקטיביים.

​

‏ממש ניתן לראות כיצד יש תבניות התנהגותיות, מחשבתיות ורגשיות -

שיש להן גבולות מוגדרים ששירתו את מנגנון הדיכוי -

‏כך שבסופו של דבר הוא מימש את רצונו.

​

‏גם כשהמנגנון הזה מניע לסוף הרסני שמי שמילא בתוכו תפקיד -

‏התמיד בו עד לסוף הבלתי נמנע.

​

‏אבל מי שהתבונן בו כקוד -

‏כלומר, כדנ״א שמקופלת בתוכו התוכנה כולה -

‏יכל להבחין במהלך עקבי צפוי מראש.

​

‏בעיניי, יכולנו ללמוד מזה את השיעור של ענווה אוקסימורונית:

‏זו שמחזיקה מתח בין ההבנה שאולי אנחנו לא חכמים כמו שנדמה לנו -

‏לבין ניסיון להבין תופעות מתוך פריזמת המטא דרכה ניתן לזהות אם אנחנו נשלטים.

​

‏בתוך מנגנון הדיכוי, כל אדם ידבוק בפריזמה הכביכול-ייחודית שלו,

ולהיות הפריזמה הזו במסירות -

גם כשהיא בפועל משמרת את מנגנון השליטה ממנו הוא כביכול נואש להיחלץ.

​

‏ה״ייחודיות״ של הפריזמה, מעוצבת כדי ליצור רושם של מאבק מהותי -

ומזינה את הגורל שהוכתב מראש על ידי הקוד התודעתי שלא שיקפנו לעצמנו את גבולותיו המלאכותיים.

​

‏כך הוא מממש את תכליתו בלופ ספירלי פוגעני.

‏כלומר, הוא משתמש במשאבים שנוצרו מתוך הקוד -

כדי להזין ולתחזק את עצמו עד שהוא מתכלה.

​

‏ענווה אוקסימורונית -

‏מאפשרת לזהות הונאה עצמית.

​

‏ומה עוד יכולה להיות אינדיקציה להונאה עצמית?

‏תחושת הבחירה.

​

‏״בחירה״ היא אשליה של כוח.

​

‏למה?

‏מפני שכדי לבחור,

זקוקים למידה של ריחוק כך שניתן יהיה לומר שמה שמתהווה - מיוצג על ידי מה שאינו.

‏הבחירה היא קונספט מתוחכם של ניתוק.

​

‏היא מאפשרת לנו להרגיש סוכנים,

רק כי איננו מזהים את הדחף שמכתיב את טווח האפשרויות מלכתחילה.

​

‏מי שרוצה ליצור מצג שלה,

‏בין אם זה אידיאולוגיה, מערכת פוליטית או דינמיקה פנימית -

‏בסופו של דבר - מעוניין בשליטה.

​

‏ושליטה, תמיד מצמצמת את מה שיש,

‏כדי שתוכל להתנגד למה שמעבר לצמצום.

​

‏ומה שמעבר לצמצום לא נעלם.

‏הוא פשוט מוכחש - ולכן יוצר קונפליקט.

​

‏אותו קונפליקט -

‏שבתוך הקוד מתפרש כחומר גלם לגורל הבלתי נמנע.

​

‏בחירה היא למעשה תחליף מעוּשה לעדות.

​

‏כשיש לנו גישה אל עצמנו דרך הבנת מטא,

‏נוכל להבחין איך ניסיון שליטה של קוד -

‏מונע את האינטימיות הזו.

​

‏כך מאליו הקוד מתמוסס -

‏ואנחנו נותרים עם תחושת רווחה וחופש.