
על ענווה אוקסימורונית
תיאוריות אנושיות רבות -
אנתרופולוגיות, פסיכולוגיות, פילוסופיות והיסטוריות - הצליחו לזהות דפוסי תנועה תודעתיים דרכם בני אדם ממלאים תפקיד בתוך מנגנוני דיכוי קולקטיביים.
ממש ניתן לראות כיצד יש תבניות התנהגותיות, מחשבתיות ורגשיות -
שיש להן גבולות מוגדרים ששירתו את מנגנון הדיכוי -
כך שבסופו של דבר הוא מימש את רצונו.
גם כשהמנגנון הזה מניע לסוף הרסני שמי שמילא בתוכו תפקיד -
התמיד בו עד לסוף הבלתי נמנע.
אבל מי שהתבונן בו כקוד -
כלומר, כדנ״א שמקופלת בתוכו התוכנה כולה -
יכל להבחין במהלך עקבי צפוי מראש.
בעיניי, יכולנו ללמוד מזה את השיעור של ענווה אוקסימורונית:
זו שמחזיקה מתח בין ההבנה שאולי אנחנו לא חכמים כמו שנדמה לנו -
לבין ניסיון להבין תופעות מתוך פריזמת המטא דרכה ניתן לזהות אם אנחנו נשלטים.
בתוך מנגנון הדיכוי, כל אדם ידבוק בפריזמה הכביכול-ייחודית שלו,
ולהיות הפריזמה הזו במסירות -
גם כשהיא בפועל משמרת את מנגנון השליטה ממנו הוא כביכול נואש להיחלץ.
ה״ייחודיות״ של הפריזמה, מעוצבת כדי ליצור רושם של מאבק מהותי -
ומזינה את הגורל שהוכתב מראש על ידי הקוד התודעתי שלא שיקפנו לעצמנו את גבולותיו המלאכותיים.
כך הוא מממש את תכליתו בלופ ספירלי פוגעני.
כלומר, הוא משתמש במשאבים שנוצרו מתוך הקוד -
כדי להזין ולתחזק את עצמו עד שהוא מתכלה.
ענווה אוקסימורונית -
מאפשרת לזהות הונאה עצמית.
ומה עוד יכולה להיות אינדיקציה להונאה עצמית?
תחושת הבחירה.
״בחירה״ היא אשליה של כוח.
למה?
מפני שכדי לבחור,
זקוקים למידה של ריחוק כך שניתן יהיה לומר שמה שמתהווה - מיוצג על ידי מה שאינו.
הבחירה היא קונספט מתוחכם של ניתוק.
היא מאפשרת לנו להרגיש סוכנים,
רק כי איננו מזהים את הדחף שמכתיב את טווח האפשרויות מלכתחילה.
מי שרוצה ליצור מצג שלה,
בין אם זה אידיאולוגיה, מערכת פוליטית או דינמיקה פנימית -
בסופו של דבר - מעוניין בשליטה.
ושליטה, תמיד מצמצמת את מה שיש,
כדי שתוכל להתנגד למה שמעבר לצמצום.
ומה שמעבר לצמצום לא נעלם.
הוא פשוט מוכחש - ולכן יוצר קונפליקט.
אותו קונפליקט -
שבתוך הקוד מתפרש כחומר גלם לגורל הבלתי נמנע.
בחירה היא למעשה תחליף מעוּשה לעדות.
כשיש לנו גישה אל עצמנו דרך הבנת מטא,
נוכל להבחין איך ניסיון שליטה של קוד -
מונע את האינטימיות הזו.
כך מאליו הקוד מתמוסס -
ואנחנו נותרים עם תחושת רווחה וחופש.
