שלום ואיזה כיף להכיר!
שמי חיים תור, בן 35,
ואני פילוסוף, אמן ומדריך להבנה עצמית.
נולדתי וגדלתי בקרית מוצקין,
למשפחה דתית-לאומית.
הייתי ילד רגיש ומופנם, ונער עם עודף משקל,
שהתקשה למצוא את עצמו בתוך המסגרת המקובלת.
אבל לא הייתי מורד.
לא רציתי לשבור את הכלים - כמו שרציתי להבין מה הם ומי אני איתם.
ניסיתי למצוא משמעות בתוך מה שהוצג לי כאמת.
הייתי מתכנס, מתבודד, קורא -
וחושב על הדברים שמאחורי הדברים.
הייתי משתהה על דקויות,
מנסה לשיים תופעות,
ולבחון את ההשפעה של מילים על עיצוב העולם הפנימי שלי.
ראיתי שככל שאני יותר כן עם עצמי לגבי מה שאני חווה -
אני בהתאמה יותר מחובר לעצמי.
שמתי לב שככל שהייתי ישר עם עצמי,
חשתי יותר רווחה וחופש - ויכולתי להיות אחרת.
בעקבות הרקע מתוכו באתי ונסיבות משפחתיות מורכבות,
חייתי חיים שהיו רוויים בתחושת בדידות, מועקה וצער.
לא יכולתי למצוא לתחושות שלי הסבר מרפא -
ושאלתי את עצמי איך יכול להיות שזה כל מה שיש.
יום אחד, לקראת סיום ישיבת ההסדר,
כשצפיתי בטליתות המתפללים מתנופפות באוויר,
שאלתי את עצמי:
"מה ההבדל בין הרגע לפני שאני מניח תפילין - לרגע שאחריו?"
לפני הטקס אני מרגיש מועקה על משימה שלא מילאתי,
ואחריו - תחושת סיפוק על כך שעשיתי את מה שצריך לעשות.
זיהיתי שההבדל בין לפני ואחרי,
טמון באישור הרגשי שנתתי לעצמי על עצם קיום הטקס,
ושהטקס נתפס כמשמעותי - רק מתוכי.
שהכוח שנותן לו תוקף לא מגיע מבחוץ, אלא מהדמיון שלי -
שהפך את הטקס לדימוי שנועד להסתיר ממני את מה שפחדתי להבין.
המסקנה הזו הולידה אצלי מאוחר יותר שאלות עצמיות ששינו את חיי:
"מי גרם לך להאמין ביהוה - יותר ממך?"
זו הייתה השאלה הראשונה.
חשבתי וחשבתי, ולא מצאתי תשובה מלבד שאין כזה.
ניסיתי לאתגר את כיוון החשיבה הזה,
ושאלתי את עצמי מה אם יש מישהו או משהו שגרם לי להאמין ביהוה יותר ממני.
השבתי לעצמי עם השאלה הנוספת:
"מי גרם לך להאמין באותו מישהו או משהו - יותר ממך?"
כל דרך בה ניסיתי להטיל את האחריות על משהו מחוץ לי -
החזירה אותה שוב אליי.
כך ראיתי שהאמונות שלי אינן אמת חיצונית שאני כפוי להחזיק,
אלא תיקוף שאני עושה בתוכי - מתוך הסוכנות שלי בחוויית המציאות.
הבנתי שיהוה אינו מהות -
אלא ייצוג של נזקקות רגשית ומחשבתית.
שמה שמונע מהאדם רווחה,
הוא לא הנזקקות עצמה - אלא ההכחשה לקושי אותו היא באה למלא.
אם אני לא מחובר לחלק בי שמכיר בה,
היא נתפסת כמשהו חיצוני - שלכן מייצר דואליות פנימית וקונפליקט.
יעבור עוד עשור לפחות מהרגע ההוא,
בו חוויתי ועברתי כל כך הרבה תהפוכות וגרסאות של עצמי -
עד לניסיון לשבת רגע ולכתוב את מה שהבנתי.
את זה שראיתי שאני מרבה לחוש פחד בעוצמות משתנות -
על אף שתרבותית הורגלתי לחשוב שפחד הוא רגש שלילי שיש לנצח ולדכא.
הבחנתי שזה לא רק אני,
ושכל התנהגות פוגענית היא תגובה אוניברסלית לפחד לא מעובד.
אלא שמשום מה, התרבות ברובה מכחישה את החוויה הזו -
ולכן חסרת אונים מול מה שבא בעקבות ההכחשה.
שמתי לב שההכחשה מייצרת מבנה אוניברסלי של דינמיקה פנימית -
שמחולל תסבוכת ללא סוף.
אבל שגם מתמוסס כולו - מרגע שמבינים בכנות מהיכן נבע.
כך נולדה "בריאות הוליסטית".
בבריאות הוליסטית החיים שלנו אינם משהו להכניע.
אנחנו לא זקוקים לאיין דבר בנו - אלא לפגוש את עצמנו בהבנה.
הגישה מציעה חקירה משחקית ורכה,
שמכירה בפערים הטבעיים שבחוויית המציאות,
ומאפשרת להתאחות ולהתרחב מבפנים על ידי הכרה בפחד,
שהוא למעשה איתות פנימי שהגענו לקצה גבול האישיות שלנו -
דרכו אנחנו מוזמנים למציאות שלמה יותר.
אני מזמין אתכם להתנסות בגישה תודעתית שהיא חוויה חיה,
משתנה, ומתפתחת מכל רגע - ממש כמו המציאות.
לגלות את החיבור ההרמוני שבתוכנו -
ואת האמן המרפא שאנחנו
