‏להכחשה שיהוה מדומיין יש מופע -
‏שממבט ראשון מעיד על יתרונות:
‏חוסן מנטלי, נחישות, עקביות, שמחה אקסטטית, וּתחושת כוח, אחדות וגורל משותף.

‏אלא שהיתרונות האלה הם ביטוי לדינמיקה של שליטה - מתוך מניעת אינטימיות פנימית.

‏יהוה יכול להיתפס כמציאות -
‏רק דרך הדמיון הפרטי של המאמין.

‏כדי להאמין שיהוה אינו מהדמיון הפרטי - המאמין זקוק לתחזק התפצלות בתוכו.

‏הוא לא יכול להרשות לעצמו להכיר בזה שהוא זה שמדמיין את יהוה -

מפני שאז יהוה מאבד מכוחו כסמכות חיצונית.

‏לכן, העולם החווייתי של המאמין מוגבל למרחב מדומה שיש לו תפקיד:

לתמוך בהכחשה שהוא המדמיין.

 

תפקיד המרחב הזה -
‏להוות תחליף לחיים שמעבר להכחשה.

‏כך יוצא שכל חוויה מתפרשת בזיקה להכחשה - מה שלא מאפשר רגע חי וחופשי ממנה.

‏מה שנדמה כיתרון -
‏הוא מרחב של ניתוק מהפנימי.

‏שיחזור מעגלי שטיבו הימנעות מהפחד הלא מעובד - שהביא להכחיש שיהוה מדומיין.

‏וזה ששם ההכחשה הוא ״יהוה״ -
‏מייצר תופעה מעניינת:

‏בהיבט הבסיסי,
‏תופעת פחד לא מעובד מוכרת לכולנו.

‏כל אדם, על היותו ישות שלמה אך חלקית בתוך מציאות שלמה - מוגבל בתפיסת המציאות שלו -ולכן מכיר אותה דרך התוֹכיוּת שלו.

‏בכל פעם שאנחנו מפחדים, אנחנו למעשה מזמינים את עצמנו להתרחב להיות במציאות חדשה שלא היתה בתוכנו קודם.

‏כשאנחנו מתנגדים להזמנה הזו - אנחנו למעשה יוצרים שרשרת של תגובות שטיבן הימנעות.

‏כך אנחנו מביאים לנפרדות בינינו לבין המציאות מתוך מרחב הכחשה שתפקידו להגן עלינו מהכאב.

‏למה בכל זאת מי שמכחיש את הפחד כמאמין ביהוה - יוצר נפרדות בתוך הנפרדות?

‏כשההכחשה מיוצגת כסמל בשם ״יהוה״ -
‏הפולחן הוא זה שמתווך איך תיראה ההכחשה.

‏כך נוצר תיקוּף דו-כיווני להכחשה הפרטית של המאמין:
‏ריבוי המאמינים -
‏שכל אחד הכחיש מסיבותיו הפרטיות - מביא לרושם שאין הכחשה פרטית לגשת אליה.

‏בינתיים, הפולחן מכתיב מה לעשות במרחב ההכחשה - מה שמביא לקיבוע נצחי ובין דורי שלה.

‏כך המאמינים הופכים לאחודה שמתנגדת למציאות באופן נוקשה -

כקבוצה שמאמינה שעליה להיות נפרדת (״יהודים״ מול ״גויים״).

‏בניגוד לאפשרות לעיין בנפרדות שאנחנו יוצרים בתוכנו כפרטים - הזהות היהודית מקבלת חסינות להכחשה בשם הקונספט של ״דת״.

‏יושרה פנימית ואכפתיות כנה מרווחה וחופש, מאפשרת לאחד את הפיצול הפנימי ולפגוש את הפחד בהבנה מרפאת שמרחיבה אותנו אל הרגע החי.