אנחנו נוטים להפריד בין המציאות לדמיון:

‏״הדמיון הוא מה שקורה בראש שלי -

‏והמציאות היא מה שקורה מחוץ לי.״

​

‏אך הדמיון הוא החשיבה המופשטת -

‏שאוכפת את חוויית המציאות מעגלית.

​

‏מה הכוונה?

​

‏מה ״מוכיח״ לנו שמשהו אמיתי?

‏החושים וההכרה שלנו.

​

‏כלומר, מלכתחילה כל מה ש״מעיד״ שמשהו מתרחש -

מוכפף לממשק איתו אנחנו חוקרים את מה שיש.

​

‏על ידי ההפרדה המלאכותית בין ״אמיתי״ ל״דמיון״,

התפתחה תרבות שמנסה להבין את עצמה דרך החיצוני -

בעוד שהחיצון הוא הסמלה.

​

‏ייצוג אסתטי שמומר לאובייקט -

‏בנקודת המפגש שלנו איתו.

​

‏״אבל כשאני שוכב במיטה -

‏היא מחזיקה אותי.

‏אני רואה אותה.

‏המיטה אמיתית!״

​

‏הטיעון הזה בנוי על אישוש פנימי שאוכף את עצמו.

​

‏המיטה נתפסת בצורתה המוגדרת דרך העיניים,

והיא מחזיקה אותי דרך חוויית הקונטרה שאני חש כשאני שוכב עליה -

כשאני משנה את מנח הגוף.

​

‏שום דבר לא מחוץ לי בחוויה הזו.

​

‏אם כך, איך בכל זאת ניתן לדעת מה ״אמיתי״?

‏אמיתי, מלשון אמת.

​

‏אם אין לנו גישה אל מה שמחוץ לעצמנו,

‏מסקנה הרמונית היא שהאמת היא חוויה פנימית.

​

‏שלא כמו ״האמת שלי״,

‏אמת פנימית אינה פוזיציה,

אלא עדות כנה לאופן השלם בו המציאות הציגה את עצמה - בתוכנו.

​

‏זוהי יושרה פנימית.

​

‏כשאנחנו מחוברים לעצמנו,

אנחנו יודעים לזהות מתי הדמיון הוא חיבור לכל מה שיש,

ומתי נעשה בו שימוש כפוי כדי ליצור מציאות מלאכותית -

שתפקידה להסתיר את מה שאנחנו לא רוצים לפגוש.

​

‏זו הסיבה שניסיון להבין את עצמנו דרך החיצוני מאפשר אינסוף התעסקות:

‏הדמיון מתמסר לעגן עבורנו את חווית המציאות.

​

‏אם אנחנו רוצים להסתיר מעצמנו,

‏הוא יעזור -

‏על ידי הפיכת הסמלים לאמת אבסולוטית.

​

‏אם אנחנו רוצים להתאחד עם כל מה שיש -

‏הוא יתווך את ה״הכל״ דרך האוטונומיה שלנו.

​

‏מה שאמיתי הוא לא הסמלים -

‏אלא האינטימיות שלנו עם עצמנו.

​

‏כך מתאפשר חיבור בין הפנים לחוץ,

‏מתוך ההכרה שאין משהו שאינו מדומיין.

​

‏כך מתרחשת דינמיקה אלכימית,

בה אנחנו מתרחבים בכל פעם שהכלנו את המציאות במלואה -

על אף שהגבולות שלנו נשארים מוגדרים.

​

‏הכאב לכן, הוא מיקוד בהחזקת פער בינינו -

‏לבין המציאות השלמה -

‏כפי שהציגה את עצמה בתוכנו.

​

‏הוא ביטוי למאמץ התחזוקה להסתיר חלקים ממנה בתוכנו.