על אכילה רגשית

מה אם ״אכילה רגשית״ גם עוזרת לזהות בעיה -

‏ובו זמנית משמרת את הפיצול ממנו נבעה?

‏״לאכול את הרגשות״ -

‏זה מיסגור נבון של זיהוי למצוקה:

‏עולים בנו רגשות - ואנחנו אוכלים אותם.

כלומר, מעבדים אותם - דרך מעשה האכילה.

‏אם כך, למה הפכה ההכרזה: ״יש לי אכילה רגשית״ -

לחוויה כרונית שדורשת אבחנה, ניהול, התמודדות ומאבק?

‏אכילת רגשות היא פעולה שחוזרת על עצמה שוב ושוב.

‏היא לא יכולה לאפשר דבר מלבד סיזיפיות,

‏מפני שהרגשות צפים -

‏והם זקוקים לפיצוי של האכילה.

‏הרגשות לא יכולים להיעלם. הם נובעים.

‏כשאנחנו מעניקים לאכילה שם וזהות משל עצמה,

אנחנו למעשה מייצרים פיצול בתוכנו -

שמתכחש לשורש ממנו נבעו הרגשות -

‏ומנהלים מולו דינמיקה לעומתית.

‏כך ״אכילה רגשית״ הופכת לישות שעומדת בפני עצמה.

‏כשאנחנו מרגישים שהאכילה היא ביטוי נפרד מאיתנו -

ננהל מולה מערכת יחסים דואלית של מאבק כוח.

‏או שהיא מכניעה אותנו - או שאנחנו ״אותה״.

נוכל להפליג בסיבות בגללן נוצרה האכילה הרגשית:

‏נחמה, צורך שלא קיבל מענה, חוסר סיפוק, כעס, עצב, רצון בשליטה.

‏את כולן ניתן לפרק, ולספק לעצמנו הסבר מעמיק -

לסיבות בגללן האכילה ממשיכה להופיע.

‏כך גם, אם רגשות מסוימים קיבלו מענה באכילה הרגשית -

‏יכולים לצוף רגשות אחריה:

‏תחושת אשמה, בושה, הלקאה עצמית, או שמחה גדולה -

שתדעך ותחזיר לחוסר שהעיר את הדחף לאכילה מלכתחילה.

הדינמיקה הזו פועלת כלולאה סגורה,

מפני שהיא נאכפת על ידי התפיסה שהיא נפרדת מאיתנו.

‏לא נוכל לחבר את תוכנו מבפנים,

מבלי להכיר במה שמתחולל בנו - כחלק שלם -

‏מהשלם שאנחנו.

‏ללולאה הזו יש תכלית,

אך כאשר מתמקדים בהתרחשויות שהיא מחוללת -

נוכל לספק לעצמנו רושם אינסופי של התייחסות -

‏כי הלולאה מתמסרת לעזור לנו.

‏איך?

‏לפני שכעסנו - עלה בנו פחד.

‏לפני שנעצבנו - עלה בנו פחד.

‏לפני ששנאנו - עלה בנו פחד.

‏לפני שהזדקקנו לנחמה - עלה בנו פחד.

‏ו…לפני שהרגשנו מצוקה - עלה בנו פחד.

‏כן.

‏לא הפחד הוא המצוקה -

‏אלא מה שאנחנו חשים כשהוא נקטע.

‏מה זה אומר?

‏הפחד הוא תחושת חיווי לחוסר הלימה בינינו לבין המציאות.

‏הוא הזמנה להתרחבות פנימית -

‏מול פער שזיהינו בתוכנו שזקוק לגישור מול המציאות.

‏אנחנו אלה שזיהינו את הפער.

‏הוא חי בתוכנו.

‏לכן ניסיון להתעלם ממנו - הוא התעלמות מעצמנו -

מה שמגביל את החופש לגשת לתּוֹכִיּוּת שלנו במלואה.

‏כשאנחנו מרגישים שלא נוכל לעמוד בהזמנה של הפחד

להתרחב ולהתאחד עם המציאות שמעבר לפער, אנחנו קוטעים אותו -

‏ומשם מתעוררות תחושות מצוקה ומועקה,

שהותירו בנו קונוטציה שלילית על הפחד עצמו.

‏איך זה קשור לאכילה רגשית?

‏האכילה הרגשית היא הסמלה של הרצון להשלים את הפער שלנו מול המציאות - ‏דרך אוכל.

‏היא ניסיון להתרחב ולהתמלא מבפנים,

‏בתחושה שכמהנו שתתאפשר -

‏דרך ההתרחבות שהפחד הזמין אותנו אליה.

‏היא תחליף מדומה שנועד לחקות את הדינמיקה החיה של אינטימיות עם המציאות -

בעקיפת מה שמנענו מעצמנו להיות.

‏לכן "טיפול" באכילה רגשית - יכול לייצר מצג של ״דאגה וטיפוח עצמי",

בעוד שלמעשה הוא מאפשר שלא להתייחס לפחד הקטוע.

‏חוויית האכילה היא חיה -

‏גם כשאנחנו מרגישים שהיא כפייתית.

‏היא נובעת - ולכן כשאנחנו מוכנים להיות כנים עם עצמנו,

ולשקף את ההתרחשות הפנימית - נוכל להיות עדים לתנועה ממנה נבעה.

‏נוכל לשאול את עצמנו: ״מה אני מנסה להשלים?״

‏- ולהבחין בפחד הלא מעובד שמזמין אותנו להתרחב מבפנים.

לחיות - עם התנועה הפנימית החיה.

‏כך כשניגש לאכול,

‏זו לא תהיה ״אכילה רגשית״,

‏אלא שלוחה קשובה למה שניסינו להשלים -

‏שהרגשנו שאנחנו לא מסוגלים לפגוש.

‏הפעם שאחריה תוכל להיות אחרת,

‏כשנהיה מוכנים.

‏מאחר ולא הסתרנו מעצמנו,

‏מאחר ויכולנו לראות שמה שאנחנו עושים הוא ביטוי ישיר ומתמסר למה שאנחנו זקוקים לו -

לא ננהל מולו מערכת יחסים דואלית ומתמשכת של קונפליקט.