לילה אחד, במיטה אחת שהשקיפה על הכוכבים, איתן שכב ער.
אור עמום וכתמתם מפנס הרחוב,
הקרין אל החדר דפוסי רקמה עדינים מבעד לווילון החלון.
העיניים של איתן היו גם כבדות וגם ערות,
ולכן הוא לא היה בטוח מה אכן ראה,
כשציין לעצמו שיש צל מוזר מרקד על הקירות.
איתן הכיר את המשחק של הצללים,
וידע היטב שהצל הוא תוצר טבעי של אור חסום.
אבל הצל לא היה שייך לשום דבר שהוא הכיר מהחדר.
לא המנורה, לא השידה, לא הארון ולא המיטה -
היו אלו שיצרו אותו.
זה היה צל שנראה כאילו יש לו חיים משלו.
משנה צורה ומחליף מרקמים לפי הצרכים הרגעיים שרק הוא מבין.
איתן היה מרותק ולא רצה להסיר ממנו את המבט.
ככל שהתבונן בו, הצל גדל, כאילו שיש לו הרבה מילים שהוא זקוק להוציא,
עד שלבסוף, היה נדמה לאיתן שהוא גם שומע לחישה:
"היכן אתה?"
"אני כאן." ענה איתן, כאילו זה היה שיח שנועד להתקיים.
"לא, אינך כאן." השיב הצל בקול כהה.
"אז היכן אני?"
"אתה מסתתר מאחורי המסך." אמר הצל.
"ואיפה אתה?" שאל איתן.
"פה וגם שם. אני המעבר שבין לבין וגם אחריו.
אתה רואה את המסך?" השיב הצל.
איתן חקר כל פינה סביבו ותהה אם הצל מתכוון לווילון שבחלון.
"איזה מסך?" הוא שאל בבלבול.
במקום לדבר,
הצל החל להתרחב.
הוא מילא את החדר כולו בכהות סמיכה -
כשהוא מאפיל על כל ההצללות שיצרו הווילון, המנורה, הארון, המיטה והגוף של איתן עצמו.
החדר היה כעת הצל בנוכחות שעטפה מכל עבר.
"מה אתה רוצה ממני?"
שאל איתן בקול רועד ודמעה שנקוותה במעלה עינו.
"אני כאן כי אתה יצרת אותי."
לצל היתה רכות שהפתיעה את איתן.
הוא ציפה שהחושך שעטף אותו יביא קור, כאב עמוק או עקצוץ -
אבל היה נדמה שיש משהו לפניהם.
"אני סך מה שהקמת בינך לבין עצמך."
"מה זאת אומרת?" שאל איתן, מבולבל.
"אני כל מה שלא רצית לראות." ענה הצל.
"אני כל השקרים שסיפרת לעצמך כדי לשרוד.
כל מה שברחת ממנו כי חששת שלא תוכל לשאת."
איתן רצה להתווכח, אבל גם הרגיש שזה לא נכון.
הצל התחיל להקרין את הרגעים שאיתן הטמין בהכחשה.
פעמים בהן עצם בכוח עיניים למרות שידע את התשובה.
שקרים בגדלים שונים ששמרו אותו בטוח.
חצאי-אמיתות שהיו נוחות יותר להיות המציאות באותו הרגע שהיא נחוותה.
"ואיך אני יכול להיפטר ממך?" איתן לחש,
כשהוא מרכין את הראש בכבדות של מטלה קיומית.
"אתה לא צריך להיפטר ממני." ליטף הצל. "אני רק מה שאני."
"מה זה אומר?"
"זה אומר," הרחיב הצל.
"שאתה יכול לעבור דרכי ולהמשיך הלאה.
הכל ימשיך אותו הדבר, לאותו כיוון, כשהמציאות היא כל מה שאתה רואה איתי.
אבל באותה מידה, אנחנו יכולים לפגוש אחד את השני רגע לפני שאתה עובר."
"איפה נקודת המפגש הזו?" שאל איתן.
"בהבנה." אמר הצל.
"מה זה אומר?"
”במקום להתייחס אליי כמו כל מה שיש -
נסה להכיר את כל החוטים שארגת לתוכי.
אל תקרע אותי. אל תנסה לשבור או לעוות אותי יותר.
הבט בי.
שאל את עצמך:
"מה הביא אותי להכניס את החוט הזה?
מה ניסיתי להסתיר ממני?"
איתן נשם עמוק וניסה לחשוב.
נפלטה ממנו מילה עוד לפני שחשב איך היא מתעצבת:
"פחד."
"זה אמיץ מצידך מאוד." קרן הצל.
פחד ממה?" הוא שאל.
איתן הבחין שהוא נשמע לו יותר ויותר דומה לאדם.
"פחד שלא אוהב אותי אם אראה את מי שהייתי באותו רגע.
פחד שהכל יסתיים לא כמו שאני מסוגל."
הצל ריצד קלות ואיתן הבין שהוא מהנהן.
"אז עכשיו אתה כבר יודע.
וזה אחרת, נכון?
עכשיו אתה יכול לבחור - כי נפגשנו בהבנה." אמר.
"עכשיו מה שתראה - יכול לגלות לך יותר ממה שציפית.
בכל פעם שתתבונן בי -
תוכל לגשת אל מה שאני מנסה להסתיר - מבלי לעבור דרכי.
משום שבמקום להילחם בי, בחרת לראות את מה שיש."
באותו לילה, איתן מצא את עצמו מתבונן ובוחן את הצל.
בהתחלה הוא חשב שהוא יוכל להכיר אותו רק בחדר,
אבל ככל שעבר הזמן -
הוא הבין שהוא יכול לפגוש את הצל בכל רגע ובכל מקום -
כשהוא מסתקרן להבין - ולא כפוי לגרש או להסתיר אותו.
איתן שם לב שככל שיותר אכפת לו - הצל משתנה.
ככל שהוא מבין יותר -
עוד חוט במארג של המסך העבה של הצל נהיה שקוף.
הוא הבחין שהצל הולך ונהיה שקוף בעצמו.
וככל שהוא הפך לשקוף -
איתן הרגיש שיש אור חזק שממלא את המציאות שמעבר לצל.
איתן ידע שצל הוא אור שנחסם.
ובכל זאת הוא הבין אחרת למה כשאין חסימה -
מה שנשאר הוא אור.
האור שמאחורי המסך לא היה אור מעוור.
זה היה אור שהחמיא למה שאיתן לא הבחין בו קודם -
שמלווה אותו מתוך עצמו.
"אתה שם, צל?" שאל איתן. "אני מרגיש שאתה עדיין שם."
"אני כאן.
רגיש מצידך להכיר בנוכחות שלי גם כשאני שקוף כל כך.
אתה רוצה לרקוד?"
"לרקוד?" שאל איתן.
"רק אם אתה רוצה." השיב הצל.
"ומה תהיה המוזיקה שלנו?" שאל איתן.
"בוא נקשיב." הציע הצל. "מה אתה שומע?"
לרגע השתרר שקט.
מתוך השקט, נחשפו בפני איתן פעימות עדינות שנובעות ממנו.
זה היה קצב עדין של רטט חמים שהעניק לו חיות.
"המנגינה שאני ער אליה." חייך איתן.
המסך של איתן
