במקום רחוק.
עוד קצת. יש לכם עוד.
ממש לייד.
כן.
אז שם - עמד פירי ובהה ברגב אדמה.
הוא היה עצבני מאוד באותו היום,
כי כשהוא ניגב את הטוסיק נייר הטואלט נקרע,
וגם בדיוק נגמר לו הסבון.
אה, ומישהו גם הסתכל עליו מוזר ברחוב.
(הוא לא ידע שזה בגלל שהיה לו שיער ממש יפה.
הוא העדיף לחשוב שסרח נייר סורר השתלשל מהמכנסיים.)
משב-רוח ניסה ללטף את הפנים של פירי,
אבל הוא כל-כך התעצבן שבאה רוח,
והתחיל לצעוק עליה -
ונכנס לו הרבה חול לפה -
מרגב האדמה בו בהה.
"רגב מסריח! אני שונא אותך! שונא שונא שונא!"
הרוח המשיכה לעשות את שלה,
ורגב האדמה הפך לגבעונת קטנה.
"גבעה מסריחה! חולת רוח!
אני שונא אותך!
שונא שונא שונא!"
זה לא שהרוח עשתה בכוונה או משהו כזה.
פשוט, פירי החליט להתבצר בהרים,
ושם הרוח עושה את הדברים שרוחות עושות.
והיא אכן המשיכה.
מגבעה קטנה, לגבעונת קטנטונת, מגבעונת - לתלולית עפר - ומתלולית - לכמות חול שוות ערך לאפון קטן.
"חול-אפון מסריח! אני שונא אותך!
שונא שונא שונא!"
ובמשב מבטיח,
הרוח לקחה את התירוץ האחרון של פירי
שלא לראות לתוכו בהבנה.
"אני שונא רוח, שונא חול! שונא הכול!
אני אראה להם מה זה!
אני אראה להם!"
יהיו ודאי כאלו שיהללו את פירי האמיץ.
שישבחו את עוז רוחו והמוכנות שלו לקרוא תיגר
על רוח ואדמה.
זה בדיוק מה שפירי חשב גם הוא.
למה שייכעס לבד?
פירי יצא למסע חוצה אדמות (כן, אלו שהוא לא אוהב.)
כדי לגייס חיילים למלחמת החורמה באדמה וברוח.
הוא הגה דגל, ומדים, ומצא תופרים ותופרות ובדים ובידות (הוא למד לקח מתקרית השירותים)
וחיילים וחיילות (כי הוא ליברל)
וכעת פירי לא לבד.
מאות מאוחדים ומרגישים עוצמה משותפת ומוכנים למלחמה באדמה וברוח.
גם מדענים גוייסו, וכבר היו משכורות לשלם להם כי מפעל שלם היה יציב ואיתן והדגל שהתנפנף
(הייתה מעורבת בזה רוח - אבל אל תגלו לו)
נתן הרגשה שהכל יכול לקרות.
הוגים והוגות, נהגים ונהגות, וילדים וילדות -
כולם-כולם היו חלק מהמלחמה.
מתי היא התרחשה אתם שואלים?
רגע. תנו לכולם ליהנות.
הרי בשביל זה הם התכנסו.
כבר הייתה תוכנית פעולה,
והמדענים פיתחו שואב-רוח נפלא
שיכול לכלוא אותה לזמן בלתי-מוגדר
בתנאי שלא מסתכלים על המכשיר
ואז מאבדים את הסבלנות.
החיילים והחיילות למדו לתפעל את המכשיר.
הם תפסו עמדות,
כשהם לבושים במדים רבי ההוד וההדר בגווני חום שדהה.
(שהוא שילוב של אדמה ורוח שמחקו אותם,
למקרה שתהיתם.)
וכולם היו מוכנים במיוחד.
פירי הגה תוכנית מפורטת,
איך יעברו מרגב לרגב
וממקום למקום עד שימוגר כל בדל-אוויר
וכל רגב אדמה שיוכל להשפיל אותו שוב.
"אבל כל האנשים האלה?
כולם שונאים חול-אפון מסריח?
כולם לא סובלים רוחות שעושות מגבעות חול כרצונן?"
המחשבה הזו התעוררה בפירי,
והוא מיהר לברר איך זה יכול להיות שכולם משתפים פעולה בדיוק עם אותה מחשבה כמו שלו.
"תגיד," הוא פנה לאחד מהחיילים.
"למה אתה כאן?"
-"כי אני רוצה להרגיש משמעותי."
"ותגידי-"
שאל פירי את אחת המדעניות.
"למה את כאן?"
"אני רוצה שיעריכו אותי."
"ולמה אתה פה?"
הוא שאל את הילד הקטן שפוצץ בועת נזלת לאבא שלו.
"כי מישהו צריך לשמור על אבא שלי."
"מה?!"
אף אחד לא כאן,
בגלל שהרוח והאדמה מעצבנים אותו?!
אבל ממש?!"
הרוח חזרה לביקור קצר,
והערימה חול ממש לייד הרגל של פירי.
"זה אותו הדבר!" הוא קרא.
"זה בדיוק אותו הדבר!"
"מה?"
שאל אותו בדאגה אחד החיילים.
"אתם, אני! זה כמו החול!
כמו מה שעיצבן אותי בהתחלה.
כולנו כאן כאילו נלחמים בשביל אותו משהו,
והיינו מוכנים לצאת למלחמה בחול ובאוויר -
כל אחד מהסיבות שלו.
זה רק נראה שאנחנו עושים מעשה זהה.
אבל מה מאגד אותנו?
זה כמו החול! כמו גבעת החול!
היא לא הייתה גבעה.
אני קראתי לה גבעה -
כי ככה ראיתי אותה.
פחדתי ממה שזיהיתי
וחשבתי שאני שונא את הגבעה.
חשבתי שיש משהו שאפשר להילחם בו,
אבל גם כשהוא נעלם -
הוא היה הסיבה לכעס שלי.
אז מה הכעס ניסה להסתיר?"
והחיילים והחיילות,
המדענים והמדעניות
התופרים והתופרות
ההוגים וההוגות,
הנהגים והנהגות,
הילדים והילדות
שבו להיות
רק
בני אדם.
המלחמה באדמה וברוח
