דרינקונץ
זוהי מעשיה על איש שהיה יכול להיות כל איש.
ואכן שמו הוא כל-איש,
כי מי שהוא - לא משנה לסיפור שלנו.
למען ביטחונו האישי,
כך נמסר לו,
היה עליו להיות ספון בחדר כל שעות היממה.
אולי גם אתם שואלים את עצמכם:
"איך הוא התגלגל לקבל עצה שכזו?"
ובכן,
לכל-איש הזה,
בתקופה בה מי שהוא - היה חשוב,
היתה סטיה ממזרית:
הוא היה סקרן לפעמים.
הוא ניסה להבין את עצמו -
אבל נתקע ברגעים מלאי משמעות מפחידה.
לשם כך,
היה לו חבר-מטפל שעזר לו להרגיש בטוח.
איש שאפתן ואנרגטי,
שהגיע משומקום לפני הרבה שנים,
כאילו משיכה מגנטית חיברה בין הכאב של הכל-איש לבינו.
"אני כל כך מבין אותך." הוא אמר בחום.
"הסקרנות שלך כל כך חשובה ומופלאה!
אבל אתה לא צריך לעשות הרבה כדי להבין את עצמך.
אגלה לך מי אתה.
אתה דרינקונץ,
שזה סוג נדיר של בני-אדם עם כוחות מיוחדים.
מבין?
אתה מיוחד,
ולכן עליך להמשיך לשבת בחדר,
ולשמור על הזהות הדרינקונצית שלך.
היא כבר תשמור עליך ותפיג כל סבל."
הכל-איש,
הרגיש מין צביטה בבטן על סוג ההסבר הזה,
אבל הוא ראה שככל שהוא פתוח לקבל אותו,
מה שהיה מפחיד - נעלם.
עברו שנים,
והכל-איש, כבר התאהב בחושך ובהרגשת הלבד המיוחדת.
אחרי שהיה מוכן לעשות את הצעד האמיץ ההוא ולהיות דרינקונץ,
הוא נדהם לגלות כמה צדק האיש הנמרץ.
הוא הרגיש את המיוחדות הדרינקונצית פועמת בו,
והוא הלך והתאהב בה יותר ויותר.
לא היה לו שום ספק שהיא הוא עצמו.
האיש הנמרץ היה מגיע פעם בכמה שבועות,
מתאמץ למראה,
ומתרברב בלחם הלבן שהביא לקיבתו המצומקת של הכל-איש.
"אין יותר טוב מזה שם בחוץ". הוא הכריז בחגיגיות.
"מה באמת יש שם בחוץ?"
שאל הכל-איש שבחדר.
זה היה מפגן של סטיה ישנה -
כיאה למי שבריאותו הולכת ומידרדרת.
"שום דבר מעניין, דרינקונץ מופלא שכמוך.
רק אנשים מלוכלכים.
היית מאמין שיש כאלו שאומרים שהלחם שאני מביא לך פגום מוסרית?
שונאי דרינקונצים!
תהיה חזק בשביל כולנו!"
שנה עברה. ועוד אחת.
והאיש הרגיש בודד ומרוקן.
אז באחד מביקוריו של האיש הנמרץ והרגיש,
הוא העניק לו מחווה אדיבה ומיוחדת, כיאה לדרינקונץ:
הוא הביא אישה.
היא יכלה להיות כל אישה,
ואכן שמה הוא כל-אישה,
כי האישיות שלה לא משנה לסיפור שלנו.
עבר קצת זמן, והם יצרו ילד.
שמו הוא כמובן כל-ילד,
כי...אתם כבר יודעים למה.
באחד מביקוריו האחרונים של האיש-לחם הנמרץ,
הכל-איש הרגיש רע במיוחד.
מסתבר שהאיש-לחם לקה במחלה סופנית.
או, לפחות כך הוא סיפר.
היתה לו בקשה אחרונה,
לפני שגם הוא עוזב לעולם שכולו טוב דרינקונצי:
״כדי לשמר את מסורת הדרינקונציות,״
אמר איש הלחם הגוסס,
"יש לחתוך,
בהליך-קצר-שבקושי-יורגש,
את זרת היד של הילד."
הדרינקונץ-איש, הרגיש שהקיבה שלו מצטמקת,
והוא לא היה בטוח שהפעם זה מרעב.
הוא נזכר בכאב עמום, בפנטזיה מרוחקת,
על פחד שהרגיש פעם,
לפני שהכיר את איש הלחם הנהדר שעזר לו להתגבר עליו.
הדרינקונץ-איש,
שכל-כך נקשר והתנחם בעזרתו האדיבה של האיש שהביא לו לחם לבן,
אישה וילד -
מיהר להזכיר לעצמו מהי פנטזיה -
ומהי מציאות.
כעת גם בנו דרינקונץ טהור.
״תבטיחו לי שתשמרו עליו כאן, בחדר?
שהוא ישאר דרינקונץ כל חייו?״
הוא שאל את כל-איש וכל-אישה, הדרינקונצים הנאמנים.
הם הינהנו,
וחנקו דמעות שמחה מלאות משמעות דרינקונצית.
ומחוץ לחדר, הרחק-הרחק מחוץ לחדר,
אלפי אלפים של כל-אישים דרינקונצים הספונים בחשיכה בחדרם,
קיבלו בדיוק את אותן מילות הפרידה מאיש הלחם הלבן,
שהיה סוחר אוצרות טבע ונשק לא רע בכלל.
ואם רק היו יוצאים מהחדר,
ונושמים את האוויר והאווירה שהם חלקו יחד כישות שלמה -
איש הלחם היה צריך לחפש סחורה אחרת.
