על כאב וקונפליקט

‏למה כשיש התנגדות בקונפליקט -

‏תמיד יבוא איתה גם כאב?

‏התנגדות היא התנהגות שיש לה טיב של תגובה.

‏קודם זקוקה להיות תופעה שזיהינו.

‏אחרי הזיהוי,

‏אנחנו מסמנים אותה כ״רצויה״ או ״דחויה״ -

‏ומתוך כך נוצרת מולה דינמיקה.

‏הדינמיקה הזו היא למעשה מה שמכונה: ״קונפליקט״.

‏״התנגדות״ היא תפקיד מוגדר מראש בתוך הקונפליקט שזקוק לו - כדי להתקיים כפי שהוא.

‏כדי להתנגד,

‏מישהו או משהו זקוק למלא משבצת -

‏במבנה התבניתי של הקונפליקט.

‏כך נוצר הרושם שיש משמעות לתבנית בתוך המבנה.

‏ה״ערך״ של ההתנגדות,

‏הוא ״ערך״ שמשרת את המבנה דרך לעומתיות מדומה - שנותנת תוקף לממשות המדומה שלו.

‏

כך המבנה מקיים את עצמו כיחידה נפרדת שכולאת ושואבת את כל מי ומה שמעורב בו -

‏ויוצר את הרושם שהקונפליקט הוא כל מה שיש.

‏זה מתקיים בכל מישור:

‏מדינמיקה פנימית ועד מדינה או עולם.

‏רגע אחד!

‏אז מה זה אומר?

‏האם המשמעות היא שאם לא נתנגד -

‏נישאר חסרי אונים מול הפוגענות שהפעילה אותנו להתנגד לה מלכתחילה?

‏לא בדיוק.

‏למעשה,

‏המסקנה הזו נולדה מהגישה שהפעילה אותנו לרצות להתנגד.
‏

כך אנחנו משדלים את עצמנו להתמיד בלופ.

‏קונפליקט יכול להיווצר רק מתי שיש לפחות שני גורמים מופרדים, מובחנים ונוקשים.

‏כשאנחנו במאבק -

‏אנחנו מנסים להכניע תנועה שעשינו לה הזרה.

‏לכן, כל עוד נתמסר להזרה הזו -

‏המבנה של הקונפליקט יתמסר להוכיח לנו שהזרות חיה ושיש משמעות להיררכיה של השליטה.

‏

זה לא תוצר לוואי,

‏אלא התכלית של המבנה -

‏שמתחזק את עצמו דרך פיצול.

‏תפקידו להוכיח לנו שיש הצדקה למאבק.

‏אם נחזור אל הפריזמה דרכה הסקנו שיש הזרה,

‏נוכל לזהות פחד קטוע שלא התייחסנו אל טיבו.

‏נוכל לגלות שמה שהחשבנו כזר,

‏הוא תוצר של מה שהתנגדנו לפגוש בהבנה -

‏ולכן יצרנו מולו מעקף.

‏הפחד הוא אות פנימי לזיהוי פער בינינו לבין המציאות.

‏הוא עדות לרגישות שלנו למורכבות המציאות.

‏זו למעשה הצורה בה אנחנו מזמינים את עצמנו לגשר על הפער שזיהינו -

דרך התרחבות פנימית וחיבור מחודש למה שחשבנו שהוא המציאות.

‏התכחשות למה שזיהינו היא התרחקות מעצמנו,

מפני שאנחנו מסמנים את מה שזיהינו בתוכנו כדבר להימנע ממנו - ולכן כגבול ההוויה שלנו.

‏לכן נוצרת התפצלות פנימית:

‏הכחשנו חוויה כולית בתוך עצמנו ונפרדנו ממנה.

‏

‏המוכנות לפגוש בהבנה את מה שהכחשנו -

‏מאחה את הפיצול.

‏כך, מה שנחווה כזר הופך למחובר -

‏ואין עוד גורם חיצוני להילחם בו.

‏ההבנה מדוע נולד -

‏ממוססת אותו חזרה אל אינסוף הפוטנציאל הקיומי של ההוויה.

‏כך, מה שנשאר,

‏הוא החוויה החיה שמעבר לקונפליקט.

‏מה שיפה בזה בעיניי, שזו דינמיקה שאנחנו יכולים לאשש בתוך עצמנו דרך יושרה פנימית.

‏אנחנו יכולים לזהות האם כשאנחנו מפחדים אנחנו מתייחסים לזיהוי כעדים מתרחבים -

‏או שאנחנו מגיבים לו דרך התנגדות, הכחשה ועקיפה.

‏כך זמינה לנו מפה שקופה של השתלשלות הכאב או כינון רווחה וחופש -

מתוך הבנה אינטגרטיבית מרפאת.

‏ומה שעוד יפה:

‏מה שנחווה כבלתי ניתן להכלה,

מה שנדמה כמו מאבק נצחי שיוצר אינסוף של מורכבות -

היה בסך הכל תגובה לפער מוכחש. ‏