על טוטליטריות

פאשיזם אולי הפך למטבע מילולי קלישאתי.

אז כדי להבין מה זה אומר,

וכדי להבין שזו לא תופעה פוליטית חיצונית,

בואו נעמיק לנתח את מה שמוליד אותו.

משטר פאשיסטי הוא שיקוף לניסיון פנימי להקפיא את המציאות,

לכדי מרחב מנוטר שיספק וודאות - גם במחיר כאב רב.

הוא ייצוג לישות מדומה בתוכנו שמנסה ליצור תת-מציאות חלופית -

כפיצוי לפחד לא מעובד.

כדי לא לפגוש את הפחד הזה,

כלומר, כדי לא לפגוש את מה שזיהינו שהוא המציאות -

אנחנו ״נאלצים״ לחולל תרחישים ודינמיקות שיאפשרו לנו הסחת דעת שתעכב את ההתאחדות שלנו עם המציאות.

המציאות החלופית הזו מעוגנת בסמלים ודימויים מלאכותיים שנועדו לספק משמעות קוהרנטית של שליטה - שיעקפו את המציאות השלמה שהכחשנו.

לכן פאשיזם מנסה לייצר ״אחדות״.

האחדות היא ניסיון לגבש ולגייס את מה שהיה חופשי ושלם ממילא - פשוט חסר חיבור -

כדי לקיים את הישות המדומה שהוא -

כאילו היא כל מה שיש.

המבנה הרבוד והמקיף של הפאשיזם אולי נראה אינסופי,

אבל כולו מתמוסס כאשר פוגשים את הפחד על בסיסו הוא בנוי.

אי אפשר להימלט מפאשיזם ללא זה,

כי זו תכלית הפאשיזם, וזו תכלית הישות המדומה:

לעכב את האינטגרציה עם המציאות.

מרגע שפוגשים את הפחד ומתרחבים ממנו -

מתאחדים עם עצמנו - ולכן עם המציאות,

והפאשיזם מאבד את כוחו כהשלכה טבעית.

ואולי גם יצא לכם לתהות:

‏״אבל איך יש לפאשיסטים

‏כל כך הרבה אנרגיה להשחית ולהרוס?״

‏מאיפה הכוח הבלתי נדלה להתמיד בהרס ככה?

‏לפרוץ עוד ועוד מחסומים,

‏להילחם עוד ועוד,

‏למות עוד ועוד,

‏להמית עוד ועוד,

‏לפגוע עוד ועוד,

‏לחמוד אדמות - עוד ועוד.

‏ובכן, זו שאלה נהדרת.

‏למעשה,

‏התשובה לה משקפת היפוך גמור של הדינמיקה הזו.

‏האנרגיה הזו, היא תיעול של אנרגיית החיים -

להסחת דעת מהם.

‏מה שאנחנו עדים לו הוא התנהגות כפייתית שמחויבת לעקוף את החיים -

‏ולכן אינה פנויה לחגוג אותם.

אולי גם שמתם לב למיסגור שנועד לתמוך בה,

ולעשות אידיאליזציה להכחשה שזו הדינמיקה:

‏הצגת מי שרוצה חיי חופש, רווחה, שפע והרמוניה -

כחלש, נחות, מבולבל ותמים.

טיב ההתנהגות הזו הוא ניסיון לשלוט במציאות -

באופן מוחלט.

‏אבל שליטה במציאות אינה אפשרית.

‏לכן היא מחייבת עיסוק מתמיד בתנאים שיאפשרו מצג שווא -

שידמה שהיא ממשית.

כל מי שמוצא נחמה באידיאולוגיה פוגענית -

‏הופך לפונדקאי שלה.

‏המצוקות שלו מקבלות את ה״פיתרון״ להן -

דרך תיווך המציאות של האידיאולוגיה -

‏וכך הם נמסכים זה בזו.

‏אבל מרגע שהוא פונדקאי רשמי שלה,

‏הוא כורת איתה עסקה נוראה:

‏היא תספק תכלית חלופית לחיים הרמוניים,

‏ובתמורה -

‏הפונדקאי לא יוכל להיות אינטימי עם עצמו.

‏האיסור להיות אינטימי הוא פנימי,

וההסבר לו אורגני ופשוט:

‏אם הפונדקאי יהיה אינטימי עם עצמו -

‏האידיאולוגיה קורסת.

‏היא קורסת,

‏מפני שהעוגן שמחזיק אותה -

‏הוא הימנעות מהבנה עצמית הוליסטית.

מכאן אפשר להבין גם תופעה נוספת:

‏זו הסיבה שרבים מצטרפים לפאשיזם כשהוא כבר נוכח.

‏המנגנון שקדם לו - אולי נראה מתון יותר -

‏אבל גם הוא הציע הסחת דעת דרך שליטה.

‏הוא עיצב את אותו "מודל נשלט" של פונדקאי,

‏שחי בתיווך ולא באינטימיות.

‏וכאשר תיווך המציאות מחמיר ומקצין,

‏מי ששבוי בפונדקאות, עושה הסבה שתשמר את אותה הפוזיציה גם במסגרת החדשה -

‏על אף שנדמה שמדובר בשינוי מהותי.