​​​​

הקדמה

 

המאמר הזה מבקש לבחון את הארכיטקטורה הפסיכולוגית של הזהות היהודית

 כעדשה להבנת הדרך שבה כל זהות - פרטית כמו קולקטיבית -

כאשר היא נטועה בפחד לא מעובד, תהפוך ללולאה של שליטה וניכור.

 

המונח "הקובץ המכווץ" הוא מטאפורה למנגנון מנטלי־רגשי דרכו התודעה האנושית,

לאורך תרבויות ותקופות,

מנסה לקבע שייכות נפרדת באמצעות יצירה של גבולות מקודשים.

 

אותה דינמיקה מופיעה, בשפות שונות ובסמלים שונים,

בלאומים, באידיאולוגיות, בדתות ואף במיתולוגיות אישיות.

 

לכן, החקירה כאן אינה מבודדת את הסיפור היהודי לכתב אישום,

אלא רואה בו ביטוי מועצם של מבנה אוניברסלי בתוכו הוא מקבל תוקף:

איך כמיהה להתאחדות עם המציאות, כשהיא מתווכת דרך פחד לא מעובד,

מולידה נפרדות -

ואיך ההכחשה של הפחד הזה מזינה סבל קולקטיבי כרוני.

​

בואו נתחיל.​

 

​לאורך ההיסטוריה,

דוקטרינות לוֹפְתָנִיּוֹת לא הציגו את עצמן כזדוניות.

 

הן הציגו הצדקה פסאודו-מוסרית לתיחזוק המבנה שלהן.
 

‏עקרונות שנשמעים צודקים והגיוניים -
‏כדי לבצע עוולות באסתטיקה שהתודעה מכילה.

‏המשותף לכולן הוא:

יצירה מכוונת של מערכת מוסרית נפרדת מהאוניברסלי.

‏מסקנה הרמונית בעיניי,

היא להבין שכאשר באים לבחון אידיאולוגיה -

לא בוחנים אותה דרך מערכת ההמשגה בה היא מתווכת את עצמה למזדהים איתה.

 

גם לא בוחנים אותה דרך מידת הצלחתה ליישם את עצמה.

‏בוחנים אותה דרך התכלית המהותית שהיא מבקשת לממש.

כאשר יש גידור מוסרי מופרד, הוא מהווה את התשתית הרעיונית, המחשבתית, הרגשית וההתנהגותית - שאוכפת את עצמה בתהודה מעגלית.

 

לכן ‏מנגנון דיכוי הוא כלי מתוחכם.

‏הוא לרוב לא יחשוף את הקלפים שלו -

אלא אם הגיע לשעת ההכרעה.
 

השפה שלו תישאר רבודה ומתעתעת.

‏הוא יעביר את רצונותיו באופן עקיף -
‏כדי לאפשר מרחב תימרון והכחשה,
‏וכדי להסוות את עצמו -
‏אפילו מאלו שמקדמים את המטרה הסופית שלו.

 

‏מתוך ההבנה הזו,
‏אני מבקש להציע פריזמה לבחינת הזהות היהודית.

 

‏חשוב שוב להדגיש:

‏מטרת הניתוח אינה לסמן אנשים.

‏למעשה, בהמשך נגלה כיצד אי היכולת להפריד בין הזהות היהודית כמבנה פסיכולוגי -

לבין האנשים שמשמשים כפונדקאי לאותו מבנה פסיכולוגי - מזינה את התכלית של הזהות,

וגם מגדילה את השיבוש הדיסהרמוני בין ישויות שלמות.

 

‏אז בואו נחזור מעט אחורה:

 

הדפוס

​

 ‏מהי היהדות?

 

לכאורה, יש מיליוני יהודים ברחבי העולם, וכל אחד מהם יכול להסביר את הזהות הזו בדרכו -
‏מה שיעיד שזו זהות שלא ניתן להכליל מבלי ליפול לפשטנות.

‏אלא שאם זה היה נכון,
‏מדוע אם כך כל מי שמזדהה כיהודי -
מכליל את עצמו תחת אותה מטריה זהותית כאילו כן יש בה מהות מובחנת?

 

לדעתי, זה אינו מקרי.

‏היהדות היא תבנית מחשבתית קשיחה.

כמו קובץ מכווץ.

 

קפסולה רעיונית רבודה,

רב־שכבתית ורב־מימדית בזיקה לפולחן סגידה לאל יהוה.

‏היא מחלצת את עצמה למציאות -

והיא מבצעת ניסיון להשיג תכלית מוגדרת בכל מחזור כזה של חילוץ.

‏וזה גם לא מקרי, שכל מחזור מסתיים בחורבן. 
 

‏בואו נעמיק בזה.
 

למעשה,

‏בכל פעם שהיהודים מנסים לכונן אוטונומיה -

יוצא שהקנאים ״משתלטים״ עליה.

 

מרוב רצון לשליטה מוחלטת ברוח הציוויים של יהוה -

הם מפרקים הכל מבפנים, והגלגול מתחיל מחדש כשהוא מחובר לסוף של קודמו.

 

‏השאיפה של הקנאים חותרת לניתוק מוחלט מהמציאות השלמה -

‏ולכן היא מתנפצת אל המורכבות שבתוכה.

 

הקנאים עושים אידיאליזציה לכישלון הזה,

ומכנים אותו: ״עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.״

 

‏הקנאים אינם שיבוש.

הם ההתגלמות המזוקקת ביותר למימוש התכלית של הקפסולה.

 

מנגנון החילוץ של הקובץ

​

אז מה רוצה יהוה?

 

‏״יכירו וידעו כל יושבי תבל -

‏כי לך תכרע כל ברך תישבע כל לשון.״

 

‏יהוה רוצה שכל העולם יכיר בעליונות שלו.

 

‏את הטענה הזו מבטלים,

בכך שליהודים (ישויות שלמות שמהוות פונדקאיות של הרעיון המארגן)

אין שאיפות אימפריאליסטיות -

כי עובדה שהם רוצים להיות מיעוט, ומקשים על אחרים להפוך ליהודים בעצמם.

 

‏אלא שזה לא סותר שאיפות אימפריאליסטיות.

 

‏זה המבנה דרכו הרעיון המארגן שואף לאימפריאליזם.

 

‏מתוך תודעת מיעוט אליטיסטי -

הסוגדים ליהוה רוצים שיכירו בעליונותו ולכן בעליונותם - בהיותם ״אור לגויים״ -

‏כנושאי הבשורה של יהוה.

 

‏אם כן,

בכל איטרציה, הקנאים מחלצים את עצמם יחד עם קשת של זהויות -

שמשמשת עבורם כשוליים רכים שמפיקים מנעד כוזב תחת מטריית הזהות.

 

‏המגוון ה"מתון" הזה שמגדיר את עצמו כבעל זהות שבטית-אוניברסלית,

מזדהה עם היהדות מתוך עולמו הפרטי,

מתוך החוויות המורכבות שכל אוטונומיה עוברת -

עם משפך התיווך של הזהות הקולקטיבית הפולחנית אליה הוסלל מינקות.

​

 בניגוד לקנאים שמתמסרים במלואם לזהות השבטית,

על המתונים לפשר בתוכם בין החלקים הסותרים ולכן להיות במאבק מתמיד של הכחשת הפוגענות שמייצרת הזהות השבטית -

דרך הלקאה עצמית על מה שנתפס כאידיאל של מוסר אוניברסלי שהם שואפים אליו.

​

הזהות למעשה הפכה את ה"מתונים" למגן אנושי של מנגנון הדיכוי שבנתה -

מתוך טראומה תורשתית שהופנמה כגורל.

 

‏כך, למרות שהיהדות היא זהות קשיחה שמקדמת נרטיב מאוד ספציפי של נפרדות,

פרובוקציות בעקבות אותה נפרדות -

ואז בקשת פריבילגיה כפיצוי על התקוממות בעקבות הפרובוקציות -

רבים מהמזדהים איתה לא מבחינים בדפוס הזה ומגוננים על הזהות הזו כרעיון מארגן -

כי ״גם הם יהודים והם אינם כאלה".

​

בכך, מאליו ובאופן אורגני - הם הופכים לכאלה,

מפני שהשורש התודעתי שהוליד את הפרובוקציה מקבל חסינות - ומסומן כטאבו מחשבתי.​

​

כאן חשוב לציין - שהפרובוקציות מתקפות את תפיסת העולם של הזהות -

מפני שאלה שמתקוממים כלפי הפרובוקציה מחזיקים באותה תפיסת נפרדות -

ולכן לא מזהים אותה אצל אלה שעוררו את הטריגר.

 

לכן אין כאן "אשמים" - אלא ספירלה של תגובות כפייתיות.

​​

ההתניה

​​

אם נתבונן בחגים, בטקסים, במנהגים, בטקסטים של התפילה והתלמוד -

נוכל לראות שיש להם טיב של הכשרה פסיכולוגית בזיקה לשלטון של יהוה.

​

‏יהוה, הוא ייצוג פרטני של הארכיטיפ הקולקטיבי ל"אלוהים".

 

הוא דמות מובחנת בעלת מאפיינים אישיותיים שניתן לעמוד על טיבם.

 

הוא אל מלחמה בעל שאיפות טוטליטריות, עם דפוס התנהגותי כפייני מובהק.

 

הפולחן נחווה למאמינים כחיובי -

מתוך מיסגור יופמיסטי מעגלי - שמונע להבין את החוויה במישור מטא.

 

למעשה, הניסיון להבין את החוויה במישור מטא הוא נקודת עיוורון רוחבית כלל-עולמית,

שכן האופן בו מנתחים את היהדות - הוא מהפריזמה בה היהדות תופסת את עצמה.

 

לשנוא אותה כישות - זה להסכים עם תפיסת העולם שלה - בתמונת ראי.

​

כך למשל, "אנטישמיות" היא קיבוע של זהות פסיכולוגית כגזע ייחודי ודטרמיניסטי -

שלכן מוכיח מעגלית עוולות כלפיו - כשלמעשה זו הסמלה של הנפרדות,

והפיכתה לאובייקט שניתן למדוד.

 

מרגע שמקבלים את ההנחה שהיא אובייקט -

זה לא משנה מה מורה המדידה -

כי עצם המדידה מתקפת את הנחת היסוד.

‏

לכן למרות שדפוסי ההתנהגות וה״גורל״ של זהות זו חוזרים על עצמם - לא תוהים מדוע זה כך.

​

אבל זה כך מפני שזה טכני - ופועל כמו משוואה קשיחה.

 

‏זהו קוד זהות שמאורגן כסליל דנ"א שמכיל עליו את כל המידע שהוא זקוק לו כדי להחיל את עצמו על המציאות החלקית שהוא תופס - כאילו היא כל מה שיש.

 

העונש והאימה שהוא מייצר במקרים של ביקורת עליו,

כאילוף לשמירת נאמנות אליו או ביצירת קונפליקט שמחזק את ההתכנסות שלו בתוך עצמו -

‏מעידים גם הם על הפוגענות שלו.​

אל עבר הבנה ‏

​

המאמר מציע תמלול לחוויה שמעוגנת בפחד לא מעובד.

​

לכן, הוא לא מבקש לשכנע או לאשרר אותו -

אלא מציע את עצמו כידיד-עד לאישוש פנימי עבור חוויה שהיתה זקוקה למילים.  

​

זו יכולה להיות הבנה מטלטלת לבחון את מה שראינו כסיפור עוגן מרכזי כל-כך -

כתשתית תבונית לעיצוב חוויית החיים עצמה -

אבל זה גם מאפשר חופש ורווחה לפגוש את עצמנו בהכרה שמרחיבה את גבול מה שחשבנו שיש.

​

אם נהיה מוכנים להכיר בפחד הלא מעובד בתוכנו,

שלכן מקרין את תיווך המציאות הזה ברקורסיה דו כיוונית בפרופורציה הפוכה -
‏נוכל להתחיל להתייחס לכאב באופן מרפא. 

​

כאשר אנחנו מאששים בתוכנו את הזיהוי שכל אל ואידיאולוגיה,

כל דימוי של עליונות או קורבנות,

כל ניסיון להגדיר זהות דרך לעומתיות - 

הם סמל פרטי שממלא תחליף מתחדש לקושי שלנו מול מורכבות,

נוכל לשוב לאינטימיות עם עצמנו, והקונפליקט יתמוסס מאליו.