​​​​​​​​​​​​

שלום ואיזה כיף להכיר!

​

שמי חיים תור, בן 36,
ואני פילוסוף, אמן, ומדריך להבנה עצמית.

 

נולדתי וגדלתי בקרית מוצקין, למשפחה דתית־לאומית.

​

הייתי ילד רגיש ומופנם, ונער עם עודף משקל,

שהתקשה למצוא את עצמו בתוך המסגרת המקובלת.

 

אבל לא הייתי מורד.

 

לא רציתי לשבור את הכלים –

כמו שרציתי להבין מה הם, ומי אני איתם.

 

ניסיתי למצוא משמעות בתוך מה שהוצג לי כאמת.

 

ראיתי שככל שאני כֵּן יותר עם עצמי לגבי מה שאני חווה –

אני בהתאמה מחובר יותר לעצמי.

 

שמתי לב שככל שהייתי ישר עם עצמי,

חשתי יותר רווחה וחופש – ויכולתי להיות אחרת.

 

בעקבות הרקע מתוכו באתי ונסיבות משפחתיות מורכבות,

חייתי חיים שהיו רוויים בתחושת בדידות, מועקה וצער.

 

לא יכולתי למצוא לתחושות שלי הסבר מרפא,

ושאלתי את עצמי: 'איך יכול להיות שזה כל מה שיש?'

 

יום אחד, לקראת סיום ישיבת ההסדר,

כשצפיתי בטליתות המתפללים מתנופפות באוויר,

שאלתי את עצמי:

'מה ההבדל בין הרגע לפני שאני מניח תפילין – לרגע שאחריו?'

 

לפני הטקס אני מרגיש מועקה על משימה שלא מילאתי,

ואחריו – תחושת סיפוק על כך שעשיתי את מה שצריך לעשות.

 

זיהיתי שההבדל בין לפני ואחרי,

טמון באישור הרגשי שנתתי לעצמי על עצם קיום הטקס,

ושהטקס נתפס כמשמעותי – רק מתוכי.

 

שהכוח שנותן לו תוקף לא מגיע מבחוץ,

אלא מהדמיון שלי.

 

הבנתי שהפכתי את הטקס לסמל שנועד להסתיר ממני

את מה שפחדתי להבין.

 

המסקנה הזו הולידה אצלי שתי שאלות ששינו את חיי:

'מי גרם לך להאמין ביהוה – יותר ממך?'

זו הייתה השאלה הראשונה.

 

חשבתי וחשבתי,

ולא מצאתי תשובה מלבד שאין כזה.

 

ניסיתי לאתגר את כיוון החשיבה הזה, ושאלתי את עצמי:

​

'ומה אם יש מישהו או משהו שגרם לי להאמין ביהוה יותר ממני?'

השבתי לעצמי בשאלה השנייה:

'מי גרם לך להאמין לתשובה שאינה אתה – יותר ממך?'

 

כל דרך בה ניסיתי להטיל את האחריות על משהו מחוץ לי

 – החזירה אותה שוב אליי.

 

ראיתי שהאמונות שלי אינן אמת חיצונית שאני כפוי להחזיק,

אלא תיקוף שאני עושה בתוכי –

מתוך הסוכנות שלי בחוויית המציאות.

 

הבנתי שיהוה אינו מהות,

אלא ייצוג של נזקקות רגשית ומחשבתית.

 

שמה שמונע מהאדם רווחה,

הוא לא הנזקקות עצמה –

אלא ההכחשה לקושי אותו היא באה למלא.

 

אם אני לא מחובר לחלק בי שמכיר בה,

היא נתפסת כמשהו חיצוני –

שמייצר קוטביות פנימית ועימות.

 

יעבור עוד עשור לפחות מהרגע ההוא,

בו חוויתי ועברתי תהפוכות וגרסאות רבות של עצמי –

עד לניסיון לשבת ולאגד את מה שהבנתי.​

 

ראיתי שאני מרבה לחוש פחד בעוצמות משתנות,

על אף שתרבותית הורגלתי לחשוב שפחד הוא רגש שלילי

שיש לנצח ולדכא.

 

הבחנתי שזה לא רק אני;

שכל התנהגות פוגענית היא תגובה משותפת לפחד קָטוּעַ.

 

אלא שמשום מה, התרבות ברובה מסתירה את החוויה הזו,

ולכן חסרת אונים מול מה שבא בעקבות ההסתרה.

 

שמתי לב שההסתרה מייצרת מבנה משותף של תנועה פנימית

–  שמחולל תסבוכת ללא סוף –

אך כזה שמתמוסס כולו,

מרגע שמבינים בכנות מהיכן נבע.

 

בהֲבָנָה עַצְמִית, החיים שלנו אינם משהו להכניע.

 

אנחנו לא זקוקים לאיין דבר בנו – אלא לפגוש את עצמנו בשלמות.

 

הגישה מציעה חקירה משחקית ורכה

–  כדרך חיים המכירה בפערים הטבעיים שבחוויית המציאות –

ומאפשרת להתאחות ולהתרחב מבפנים על ידי הכרה בפחד

כאיתות פנימי שהגענו לקצה גבול הָעַצְמִיּוּת שלנו,

דרכו אנחנו מוזמנים למציאות שלמה יותר.

 

אני מזמין אתכם להתנסות בגישה שהיא חוויה חיה,

משתנה ומתפתחת בכל רגע – ממש כמו המציאות.

 

לגלות את הַחִיבּוּר הַתּוֹאֲמִי שבתוכנו,

ואת האמן המרפא שאנחנו.