"אני עייף כל-כך." נאנח כאב בצרידות חרישית.
‏"כל-כך עייף."

‏התמסרות הביטה בו בעיניים אכפתיות ועמוקות -

כששניהם ישובים על אבן רחבה ונוקשה,
‏בסביבה מלאת אור.

‏"בהתחלה זה היה די פשוט." הרחיב כאב.

‏"עלה בי הרעיון להיות יותר גדול מאשר עצמי.
‏כשהרעיון היה צעיר הייתה בי התלהבות.
‏הרעיון המריץ אותי.
‏
‏מה זה כבר דרש?
‏המצאה אחת פשוטה.
‏אחת.
‏פשוטה.

‏אבל אז אחרים התחילו לשאול שאלות,
‏והייתי צריך לספק תשובות.

‏ואז, כשסיפקתי תשובות -
‏ואפילו תשובות טובות, הם כבר היו איתי.

‏את בטח חושבת שזה דבר נחמד?" הוא שאל.

‏התמסרות המשיכה להיות עם מה שכאב מספר.

‏"אבל כשמכחישים," הסביר כאב.
‏"כשמכחישים,
‏צריך להרחיב את יריעת ההסתרה.

‏הכל היה מורכב ממגדל המילים שבניתי.

‏וככל שהמגדל גבה,
‏כך רבו המשאבים לייצור ההסתרה.

‏המצאתי בגדים,
‏והמצאתי שפה,
‏והמצאתי מנהגים,
‏והמצאתי מבנים -
‏ולהכל היו סיבות, את מבינה?

‏אבל הן היו הסיבות שלי.

‏היו רבים כל-כך שגרו במגדל שבניתי.

‏קל היה לגור -
‏מרגע שהיה אפשר לגעת בו.

‏ואם זה היה תלוי בי -
‏הייתי עוזב את זה.

‏אחרי כל-כך הרבה זמן,
‏המחשבה שאני יכול להיות יותר גדול מאשר עצמי - הרגישה לי מסולפת מידי, כאוטית מידי, משתנה בלי להשתנות מידי.

‏אבל זה כבר לא רק אני -
‏זה גם מי שהתווסף להכחיש.

‏והוא תופס את מגדל המילים שלי כאמת.

‏ואיך אמת תשתנה?
‏היא לא תשתנה.

‏לכן הגיוני להילחם בשמה.
‏להשחית בשמה.
‏לא להעניק סבלנות בשמה.
‏לא לסלוח בשמה.
‏לבטל מוכנות להשתנות בשמה.

‏לא לנסות להבין מבפנים בשמה.״

הוא היסס לרגע, ואז אמר:

‏״בסך-הכל רציתי לשמור על זה."

‏כאב שלף מתוכו גביע-זהב,
‏ועליו חריטת האותיות: 'הנצח'.
‏
‏"הכנתי אותו בעצמי."
‏הוא לחש.
‏שפתיו עטו חיוך מריר.

‏"עכשיו אני מרגיש נורא.
‏זה כבר יותר גדול ממני - ולא בשליטה שלי.
‏מעולם לא היה."

‏התמסרות דמעה יחד עם כאב.

‏"אתה יודע? אתה ואני מכירים עוד מזמן." אמרה.

‏"אתה אולי לא מכיר את כולי,
‏אבל הייתי שם תמיד,
‏בכל רגע שחשבת שאתה לבד."

‏"את?" שאל כאב.

‏"כן." השיבה התמסרות.

‏"הייתי שם איתך,
‏כשהמצאת בגדים,
‏והמצאת שפה,
‏והמצאת מנהגים,
‏והמצאת מבנים.

‏הייתי שם כשפחדת להכיר אותך שמעבר להסתרה העצמית -
‏ועזרתי לך לשמור על מה שלא רצית לראות.

‏אנחנו לא מנוגדים כמו איך שאנחנו יושבים.

‏אני חלק ממך, כמו שאתה חלק ממני.

‏כמו שאנחנו חלק ממנו.

‏"חלק ממי?" שאל כאב בפליאה.

‏"זה לא יכול להיות יותר גדול ממך -
‏כי זה מסתיים בך.

‏תאפשר להכחשה להסתיים בך." אמרה.

‏"לסיים את עצמי?" שאל כאב.

‏התמסרות חייכה ברוך.

‏"אני מפחד למות.
‏אחרי כל-כך הרבה זמן שחוויתי רק אותי -
‏אני מפחד."

‏התמסרות ליטפה את כאב בכל הנועם וההענקה שהיו בה,
‏והוא עצם עיניים צורבות של עיוורון בהיר.

‏הם ישבו יחד על האבן זמן שאולי היה נצח - ואולי רק רגע אחד.

‏התמסרות וכאב התחבקו חיבוק שהפך לשלם.

‏שלם קם מהאבן,
‏כשבידו גביע הזהב.

‏הגביע התמוסס,
‏והתיך את עצמו לכוס שקופה מלאת מים מתוקים.

‏שלם לגם ממנו, ותחושה חמימה של חיוּת וחיוניות התפשטה בו -
כשבתוכו אין אף מרחב אליו היא לא יכלה לגשת.

‏היה לו כל כך נעים,
‏שהוא רצה להציע גם להתמסרות.

‏אבל היא כבר שתתה.