​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​

בריאות הוליסטית,

היא אומנות חיבור ההוויה - גוף ותודעה -

לכדי עדות לסימפוניה הרמונית מְפַעֶמֶת.

​​

היא שיקוף כולל של האדם כפי שהוא - כאוטונומיית מכלול שלוב -

בה כל החלקים מתמסרים כדי לקיים אותו כ"ישות שלמה".

​

הגישה מאפשרת לזהות כיצד תווי הלחן מצטרפים לכדי יצירה -

כשמחשבות, רגשות ותנועות הגוף -

מהווים יחד שלם עגול ורקורסיבי עם היגיון פנימי מוזיקלי עמוק ופיוטי.

​​

יושרה פנימית ושימת לב ללחן שהישות השלמה שאנחנו - מנגנת -

יכולות לפתוח בפנינו אפשרות לחיים של חופש, רווחה ויצירה מרפאת - 

מתוך תפיסת ההוויה ככוללת.

​​​​

  רקע פילוסופי

​

בלב הגישה התודעתית הזו,

מובחן מתח מובנה בין תפיסתנו את המציאות -

לבין המציאות הכולית עצמה.

​

מהי המציאות הכולית?

​

היא שלם אינסופי שנושא בתוכו גם את ה"אין".

 

היא כוללת את ה"יש", ה"אפשר", וה"טרם" -

שבו הדברים מושאלים להתהוות כעדות.

​

היא גם מכלול של תכנים, וגם שדה דינמי של פוטנציאל -

בו כל רגע מגלם את האפשרות להיות אחר.  

​

המציאות הכולית היא האמת המוחלטת -

כי היא כוללת בתוכה את הכל.

​​​

ואנחנו - ישויות שלמות עם גבולות ברורים -

חווים את הכוליות שאנחנו חלק ממנה - דרך הפנימיות שלנו.​​

​

מסקנה הרמונית מתוך כך,

היא להכיר בהבנות שלנו על החוויה,

כמשקפות את מה שהכלנו - בשדה המחשבתי, הרגשי והפיזי שלנו - 

כחלק שלם מהמציאות השלמה.​

​

הפער השקוף​​​​

 

את דימוי חוויית החלקיות השלמה שלנו מול המציאות הכולית,​

אני מכנה: "הפער השקוף".

​

​הפער השקוף הוא שער פנימי חי ודינמי במבנה ההוויה,

שנמצא בין מה שנחווה לבין הכולי.

​​

הוא ייצוג לתפיסה מחודשת ומתחדשת של המציאות השלמה בתוכנו.

​

שקיפות פנימית,

היא התאחדות עם המציאות הכולית -

מפני שאנחנו בהלימה עם האופן שבו היא התגלתה בתוכנו:

כחלק שלם - מהשלם.

 

המפגש שלנו עם המציאות בחלקיות שלמה אינו תקלה -​​

אלא האופן בו אנו מוזמנים להתמסר לחוויית הקיום שלנו.

​

כשאנחנו פתוחים להתרחב מבעד לפער באופן חי ופוגש,

נוכל להתיר את עצמנו מהתכווצות שנדמית כהגנה -

אך למעשה מקבעת את ההפרדה שלנו מהמציאות הכולית.

​

כך מתאפשר להיות הדהוד עשיר ועמוק של חוויית הקיום.

​​

כהדהוד משלים,

התכחשות להתרחבות שמזמינה המציאות הכולית דרכנו -

מביאה להיפרדות ממנה.

​​

חסימת האפשרות להיות בה, 

רותמת את המשאבים הפנימיים לחוויית מציאות הפוכה.

 

מתרחש ניסיון פנימי לכפות את ההיפרדות כ"אמת המוחלטת" -

כתחליף למציאות הכולית.​

​​

תנועה הפוכה של ניסיון ליצור "הכל" -

בתוך מה שחלקי שלם.

​

רגע ההיפרדות מהמציאות,

מעוגן בפחד.

​

מהו פחד, אם כך?

​​​

חוויה שמתעוררת כשזיהינו שאנחנו והמציאות הכולית כבר אינם אחד. ​

​

מתח בעקבות הפחד,

משקף רתיעה של הדימוי שחשבנו שאנחנו -

מול היכולת להכיל את הפער - שעורר את החוויה של ההפרדה.

​​​

המתח הוא תוצר של הכמיהה להרגיש שאנחנו שלמים עם המציאות הכולית -

 אבל זיהינו מורכבות שנוגעת בקצה תפיסת העצמי -

ומעכבת את ההתאחדות איתה.

​

פחד הוא תחילת תנועה תודעתית -

שמזמינה לחיבור מחודש עם המציאות הכולית.​

​

כשאנחנו קוטעים את הניסיון לחיבור המחודש -

הפחד הופך למועקה, מפני שאנחנו תולשים את עצמנו מהמציאות השלמה.

​

הפחד מעיד על הרגישות שלנו למציאות הכולית -

ועל השאיפה להתרחבות פנימית והתאחות איתה -

כמו נשימה חופשית ומזינה.

​

גם בגישה של יושרה ושקיפות מול מה שזיהינו - וגם בהכחשה -

אנו מתייחסים אל הפחד.

​

ההבדל טמון בטיב ההתייחסות,

ולכן בהשלכות על חוויית הקיום:

​

התמסרות להתרחב לשדה שהפחד פותח,

שדה בו המציאות הכולית מזמינה אותנו לאינטימיות מחודשת איתה,

או בגישת ההכחשה, יצירת אקס-טריטוריה פנימית -

 ובכך, עימות מתמשך עם החלק בתוכנו שמתנגד להיכלל.

 

העימות עצמו גם הוא ביטוי של אותה כמיהה:

ניסיון לחלץ את הזרות -

מתוך תחושת הזרות שנולדה בנו כשנסגרנו בפני המציאות הכולית.​​

​​

כדי שנוכל למפות את ההשפעות של ההכחשה והשקיפות, 

בואו נצלול אל הדינמיקה התוך-אישית.

​

  מהי הדינמיקה התוך-אישית?

​

הדינמיקה התוך-אישית היא ההדהוד הפנימי של החוויה האנושית.

 

היא מארג שוזר של מחשבות, רגשות, דחפים וזיכרונות -

שיוצרים אינטראקציות מתהוות בתוכנו.

​

התהודה הפנימית שרוקמת קשרים וגישות -

שהופכות לשכבות הבנה על המציאות הנחווית.

​

ההתהוות בין היושרה או היעדרה בתוכנו,

והפחדים הקטועים, התקוות והמגבלות -

שהשתרשו בנו בעקבות המסקנות שלנו על המציאות הכולית.​

​

    על רווחה וחופש​

 

המוכנות להתרחב אל השדה החדש שהפחד מזמין אותנו אליו -

הופכת את חוויית הקיום לחסרת גבולות - ולכן לחופשית.

​

החופש הזה מאפשר רווחה מפני שאין שום דבר להתנגד אליו.

 

הכל כלול בחוויה ואין שום דבר נפרד ממנה -

בהלימה עם המציאות הכולית.

​

אם נבקש להגדיר אלימות בטיבה השורשי, נוכל לומר:

אלימות, בין אם פסיכולוגית או פיזית, 

היא כל הפעלת כוח שמטרתה למנוע חופש.​​​

​

היא התהליך הרב-שכבתי והרב-מימדי שנובע מהנפרדות.

​

מרגע שיש חלק שהחרגנו בתוכנו - הוא הופך לזר -

ולכן מביא לחוויה פנימית של עימות,

בניסיון להישאר שלם - בלעדיו.

​​​

 האלימות אינה אויב שיש למגר.

היא תוצר מתמסר של הפרדה מתמשכת.

​

לנסות להילחם באלימות, מתוך התנכרות למבנה שבתוכו נוצרה,

משמעו להנציח אותה -

מתוך שדה הימנעות והכחשה.

​

אנחנו יכולים להשקיף לעצמנו את הפחד הקטוע,

לאחות את הנפרדות ממנה צמחה,

ולהשיב רווחה וחופש -

שהם אינטימיות עם המציאות הכולית.

​

     הישות המדומה והפער השקוף

​

מתוך הבסיס הזה, בואו נתבונן במונחים: "שקר" ו"אמת".

​

השקר הוא ניסיון לעקוף את הפער השקוף. 

גשר בין מה שאנחנו מסוגלים לשאת -

לבין מה שאנו חווים כמורכב מדי.

​​

האמת היא לא העלמת הפער השקוף,

אלא פגישה הכרנית איתו.

​

היא חוויית המציאות הכולית באופן החי ביותר.

​

השקר -

הוא בחירה לכסות על הפער השקוף דרך התכנסות.

​

הוא שיקוף של הקושי שלנו להכיל -

את מה שאנחנו תופסים כמכאיב לשאת.

​

הוא הגשר ההישרדותי שלנו לשמור על עצמנו -

מפני מה שנדמה לנו כבלתי נסבל להתרחב לתוכו.

​

הוא נועד לתמוך בנו עד שנהיה מוכנים להתמודד ישירות -

עם מה שבחרנו להסתיר.

​

כמו אלימות, 

ניסיון להילחם בשקר -

משמעו לנתק אותו מהקרקע עליה צמח.

​

כך משתמרת הגישה המסולפת כלפי המציאות הכולית -

מפני שמנענו את הנגישות לתּוֹכִיּוּת ממנה נבעה הנחיצות בשקר.

​

אנחנו לא יכולים לאחות את מה שנתלש מהשלם -

מבלי להכיר בו כחלק מאיתנו.

​​

אם רצינו להסתיר מעצמנו,

נוכל עדיין להישאר שקופים כלפי המציאות הכולית -

כשאנחנו מכירים בהסתרה,

ופתוחים לבחון אותה כשנרגיש מסוגלים לכך.

​​

גם אם נרגיש לא מסוגלים,

כל עוד נשקף לעצמנו מה הפחד שאנחנו נמנעים ממנו -

ההתרחבות למציאות הכולית נשארת עם פוטנציאל מרפא.

​​

אנחנו יכולים להיות ישרים כלפינו -

גם כשאנחנו מסתירים מעצמנו.​

​

בכל פעם שאנחנו בוחרים לגשר על המפגש עם המציאות הכולית דרך שקר,

אנחנו למעשה מעכירים את הפער שלנו מולה -

על ידי עקיפה מלאכותית של האמת.

​

הבחירה הזו יוצרת התפצלות פנימית.

​

היא גוזרת את ההבנה השלמה שלנו והחוויה השלמה שלנו,

למה שהגישה מכנה:

"ישות מדומה".

​​

   מהי ישות מדומה?

​

 

היא תו יחיד שמנוגן שוב ושוב -

כדי להימנע מעדות ללחן השלם.

 

ייצוג שנועד להחזיק פער מלאכותי -

כתחליף לאינטימיות עם המציאות הכולית.

​

​היא ההסבר שאנחנו מספקים לעצמנו,

כדי להקפיא את ההתרחבות:​

"אני חזק!", "אני לא צריך אף אחד!" -

וגם: "אני חלש מדי!", "אני לא יודע כלום!"

​

​שזה כמו:

"זה המקום שלי!",

"זה בטוח לא המקום שלי!"

​

שני הקצוות - ומה שביניהם  -

הם תבנית שחוזרת על עצמה, ותפקידה להחליף את העדות -

בנגינה מלאכותית שחסרה את החיים של הכוליות.

​

ישות מדומה,

היא תוצר תודעתי שהתעצב סביב שקר בודד -

​או סביב הכחשה שלו.

 

היא נגזרת של האדם השלם,

ומתמסרת לתפקיד שלה ככיסוי להתרחבות שאנחנו מתנגדים לחוות.

​

היא "חיה" בתודעה כתחליף מאולץ - ממש מילולית - 

שכן הישות השלמה העדה מרגישה שאין לה ברירה.

​

כאשר מה שהיא נועדה להסתיר - מאוים בחשיפה -

היא ממקדת את הישות השלמה על ההתרחשויות שהיא מחוללת.

​

בניגוד לישות השלמה, הישות המדומה אינה יש.

היא תלויה באנרגיה שהישות השלמה משקיעה בה -

 כדי להימנע ממפגש עם האמת.

​

היא אוצרת אנרגיה שללא ההחזקה שלה,

היתה זמינה וחופשית עבור הישות השלמה שאנחנו -

כחיוניות שלמה.

​

כל כיסוי על הכוליות כפי שהיא נחווית עבורנו -

הוא אקט של יצירה.

ניסיון ליצור תוספת - למה שמכיל כבר הכל.

 

הקמת מנגנון פנימי של ריחוק בין החוויה הממשית שלנו -

לבין מי שאנחנו חושבים שאנחנו מסוגלים להיות.​

​

הישויות המדומות מקנות לנו תחושת עוגן רגעית,

אך מאחר והן תוצר של התחמקות מהכולי -

הן דורשות תחזוקה מתמדת,

שמכבידה על המערכת הרגשית והקוגניטיבית שלנו.

​

לעיתים קרובות וכהשלכה טבעית,

כל ישות מדומה נאלצת לייצר ישות מדומה נוספת -

כדי לשמר קוהרנטיות לחלק בנו שמסרב להיכלל.

​

ככל שהקשרים בין הישויות המדומות הופכים למורכבים יותר - 

כך נוצר בהתאמה מבנה מדומה שמאכלס את ריבוי הישויות המדומות.

​

הוא מייצר מציאות מורכבת ורבודה שתהווה תחליף מלאכותי "חי" -

למציאות הכולית.

בכך הוא מאגד את התווים של הישויות המדומות לכדי סימפוניה חלופית,

 עם תנועה משלה ו"עולם" משלה,

שיש לו טיב ומהות שהישות השלמה כיוונה אליהם.​

​

ככל שמיקוד ההתמסרות עובר מאינטימיות עם המציאות הכולית -

למבנה המדומה -

כך הישות השלמה תבטא ניכור,

לעומתיות ועוינות כלפי מה שמהווה איום לחלופה שבנתה.

​

כך נוצר ציר היפרדות והתכנסות מהמציאות הכולית -

בהלימה עם הפחד הקטוע של הישות השלמה -

 להכיר במבנה שיצרה.

​​

כעומק ההכחשה -

יהיה בהלימה עומק הניתוק.

​

תיווך הפערים הפנימיים או היעדרו מול עצמנו -

לכן משפיע עמוקות על הרווחה והחופש שלנו.

​

"החזקה" של התודעה בתוך הכיווץ המלאכותי של המציאות המדומה,

מגלמת בשיקוף מלא "החזקה" של הגוף.​

​

הניסיון להחזיק את המציאות הכולית עם גבולות סופיים ומוגדרים -

הוא הניסיון להחזיק את התודעה - ולכן להחזיק את הגוף.

​

כאשר התודעה מנסה למנוע מעצמה כאב באמצעות המעקפים שיצר המבנה שמתעדף את השקר - הגופי מתמסר בהתאם.

​

זה יכול להתבטא בדפוסי תנועה עדינים או מובחנים במיוחד,

חבלה עצמית, הרגלים פוגעניים, ומיחושים גופניים.

​

כולם מונחים על ידי אותה תימה רעיונית קוהרנטית שיצר המבנה המדומה.

 

​זוהי מחווה מתמסרת של הישות השלמה כלפי עצמה -

באקט של גזירה עצמית שמבקשת להגן על השלם -

על ידי יצירת תחליף שלם - בתוכו.

​​

הגופי מתגייס לתמוך בדינמיקה התוך-אישית -

כדי לקיים ישות שלמה גם כשהיא נגזרת של עצמה.

​

בהיעדר ההכרה בחוט המקשר המתואר,

ההפרדה נדמית כרכיבים רבים ומבודדים -

כאילו יש להתייחס לכל אחד מהם בנפרד.

​

התחושה הזו מעמיסה עלינו,

מעוררת ייאוש,

ומשכנעת אותנו להתמיד בספירלה ההרסנית -

שיצרה ההכחשה הראשונית של המבנה המדומה.

​​

ככל שאנו נצמדים למבנה המדומה,

מנסים להחזיק, לשלוט, להתנגד, לעקוף או להימנע,

התודעה והגוף משתפים פעולה בהתרחקות מהמציאות הכולית -

ומעמיקים את הפער הפנימי מול עצמנו.​

​

אם נמצא בתוכנו נקודה אכפתית,

עדינה וניואנסיבית ככל שתהיה -

 נוכל לגשת להכיר בתּוֹכִיּוּת השלמה שלנו.​

​

מתוך הגישה הזו,

לא משנה עד כמה כהה ועבה הפער מול המציאות הכולית,

מתאפשרת לנו האחדה מחודשת. 

 

כל הבנה על המבנה המדומה שבנינו,

 משחררת אנרגיה שהיתה אצורה בישות מדומה -

ומעוררת חיוּת וחיוניות.

​

כך נוצרת שיבה לאינטימיות עם המציאות הכולית

המאפשרת לנו חוויית חיים מלאה בהבנה, השראה והרמוניה.

​

ככל שתשוב אל הישות השלמה יותר חיות וחיוניות,

כך היא תוכל להיות ערה להיבטים עדינים יותר שמתחוללים בה -

ובהתאמה תוכל לחוות יותר מהמציאות הכולית מתוך העין שרקמה.

​

בעזרת שאלות חקירה חווייתיות, 

נוכל לגלם שקיפות מהותית עם המציאות הכולית.

​

אם נשאל:

"מה עורר בי נחיצות לשקר?"

"מה היתה המצוקה שניסיתי לעקוף?"

"מה רציתי להסתיר מעצמי?"

- נוכל לגלות ממה פחדנו.

​

וכדי להבין את הפחד, נוכל לשאול:

"מה המורכבות שזיהיתי?"

​

ואם אני נזהה שאנחנו רוצים לקטוע את הפחד, נוכל לשאול:

​"אל מה אני מסרב להתרחב?"

"מה אני מתנגד שייכלל בתוכי?"

"מה אני מתנגד להיכלל בתוכו?"​

​

וכשאנחנו פונים לפיצוי - נוכל לשאול:

"מה ניסיתי להשלים כש...?"

 

וכשאנחנו מנסים להצדיק את המבנה המדומה נוכל לשאול:

"איפה הדימוי הזה נתפס - אם לא בדמיון שלי?"

"מי יצר את המחשבה הזו בתוכי - יותר ממני?"

ואם תהיה לנו תשובה שאינה מחזירה אלינו:

"מי גרם לי להאמין בתשובה שנתתי לעצמי - יותר ממני?"​​

​​

התשובות לשאלות האלה הן עדות חיה. ​​

​

הן נועדו להדהד עבורנו את הקשר הישר והישיר בין החוויה שלנו -

לבין התחושה הפנימית שלנו -

באופן שפוגש את עצמו בהבנה.

 

כשאנחנו מזהים התנהגות שכבר מיפינו שהיא תגובה להימנעות -​

נוכל לשקף לעצמנו מה אנחנו עושים.

​

בהבנה, אנחנו מתחברים, מתאחים ומתרחבים.

​

לפגוש את עצמנו בהבנה - משמעו לשוב אל השלם.

 

​​​​​