הפילוסופיה

גישה תודעתית הרמונית

מאת

חיים תור

בריאות הוליסטית,

היא אומנות חיבור ההוויה - גוף ותודעה -

כעדות לסימפוניה הרמונית מְפַעֶמֶת.

היא מבט כולל של האדם כפי שהוא - כאוטונומיית מכלול שלוב -

בה כל החלקים בו מתמסרים כדי לקיים אותו כ"ישות שלמה".

הגישה מאפשרת לזהות כיצד תווי הלחן מצטרפים ליצירה -

כשמחשבות, רגשות ותנועות הגוף -

מהווים יחד שלם עגול ורקורסיבי עם היגיון פנימי מוזיקלי עמוק ופיוטי.

יושרה פנימית ושימת לב ללחן שהישות השלמה שאנחנו - מנגנת -

יכולות לפתוח בפנינו אפשרות לחיים של חופש, רווחה ויצירה מרפאת -

מתוך תפיסת ההוויה ככוללת.

רקע פילוסופי

בלב הגישה התודעתית הזו,

מובחן מתח מובנה בין תפיסתנו את המציאות -

לבין המציאות הכולית עצמה.

מהי המציאות הכולית?

היא שלם אינסופי שמכיל בתוכו אותנו, ואת מה שמעבר לנו.

היא כוללת את ה"יש", ה"אין", ה"אפשר" וה"טרם" -

בה החיים מושאלים להתהוות כעדות לסימפוניה.

היא גם מכלול של תכנים, וגם מרחב דינמי של פוטנציאל -

בו כל מאפיין מגלם את האפשרות להיות אחר.

המציאות הכולית היא האמת המוחלטת -

כי היא כוללת בתוכה את הכל.

ואנחנו - ישויות שלמות עם גבולות ברורים -

חווים את הכוליות שאנחנו חלק ממנה - דרך הפנימיות שלנו.

מכאן אפשר להסיק מסקנה הרמונית:

להכיר בהבנות שלנו על החוויה שלנו,

כמשקפות את מה שיכולנו - במישור המחשבתי, הרגשי והפיזי שלנו -

כחלק שלם מהמציאות השלמה.

הצעה למסקנה הרמונית נוספת תהיה,

שהכמיהה האנושית הראשונית ביותר, היא להתאחד עם המציאות.

כל דינמיקה, נגזרת מהיחס למציאות השלמה.

הפער השקוף

את הדימוי לחוויית החלקיות השלמה שלנו במציאות הכולית,

הגישה מכנה: "הפער השקוף".

הפער השקוף הוא הלא נראה שמציג את עצמו דרך החוויה הסובייקטיבית שלנו.

שער פנימי חי ודינמי במבנה ההוויה,

שנמצא בין מה שנחווה - לבין כל מה שיש.

הוא ייצוג לתפיסה מחודשת ומתחדשת של המציאות השלמה בתוכנו.

שקיפות פנימית, כלומר להיות באינטימיות עם הפער השקוף,

היא התאחדות עם המציאות הכולית -

מפני שאנחנו בהלימה עם האופן המלא בו חווינו את המציאות:

כחלק שלם - מהשלם.

המפגש שלנו עם המציאות בחלקיות שלמה אינו תקלה -

אלא אופן חוויית הקיום שלנו.

כך מתאפשר להיות הדהוד עשיר ועמוק של כל מה שיש.

התכחשות לחוויה שלנו -

מביאה להיפרדות ממנה.

מניעת האפשרות להיות בה,

רותמת את המשאבים הפנימיים שלנו לחוויית מציאות הפוכה.

מתרחש ניסיון בתוכנו לכפות את ההיפרדות שלנו כ"אמת מוחלטת" -

כתחליף לאמת המוחלטת - שהיא המציאות הכולית.

תנועה הפוכה של ניסיון ליצור "הכל" -

בתוך מה שחלקי-שלם, שממילא בתוך ההכל.

רגע ההיפרדות מהמציאות,

נחווה כפחד.

מהו פחד, אם כך?

חוויה שמתעוררת כשזיהינו שאנחנו והמציאות הכולית כבר אינם אחד.

שיש משהו חדש להתייחס אליו - שלא ראינו את עצמנו בו.

פחד ומועקה אינם אותם רגשות.

פחד הוא תחילת תנועה תודעתית -

שמזמינה לחיבור מחודש עם המציאות הכולית.

הפחד מעיד על הרגישות שלנו למציאות הכולית,

ועל השאיפה להתרחבות פנימית והתאחות איתה -

כמו נשימה מזינה.

מועקה בעקבות הפחד, היא תוצר של תחושת חוסר אונים בחוויה החדשה.

זיהינו מורכבות שנוגעת בקצה תפיסת העצמי שלנו -

שחוצצת את ההתאחדות עם המציאות השלמה.

גם בגישה של יושרה ושקיפות מול מה שזיהינו -

וגם בהכחשה -

אנו מתייחסים אל הפחד.

ההבדל טמון בטיב ההתייחסות,

ולכן בהשלכות על חוויית הקיום.

כדי שנוכל למפות את ההשפעות של ההכחשה והשקיפות,

בואו נצלול אל הדינמיקה התוך-אישית.

מהי הדינמיקה התוך-אישית?

הדינמיקה התוך-אישית היא מערך הקיום של החוויה האנושית.

היא מארג שוזר של מחשבות, רגשות, דחפים וזיכרונות -

שיוצרים אינטראקציות מתהוות בתוכנו.

התהודה הפנימית שרוקמת קשרים וגישות -

שהופכות לשכבות הבנה על המציאות הנחווית.

היושרה או היעדרה בתוכנו,

והפחדים הלא מעובדים, התקוות והמגבלות -

שהשתרשו בנו בעקבות המסקנות שלנו על המציאות הכולית.

על רווחה וחופש

המוכנות להיכלל במרחב החדש שהפחד מאותת לנו עליו -

הופכת את חוויית הקיום לחסרת גבולות - ולכן לחופשית.

החופש הזה מאפשר רווחה -

מפני שאין שום דבר להתנגד אליו.

הכל כלול בחוויה ואין שום דבר נפרד ממנה -

בהלימה עם המציאות הכולית.

לכן, אם נבקש להגדיר אלימות בטיבה השורשי, נוכל לומר:

אלימות, בין אם פסיכולוגית או פיזית,

היא כל הפעלת כוח שמטרתה למנוע חופש.

היא התהליך הרב-שכבתי והרב-מימדי שנובע מהנפרדות.

מרגע שיש חלק שהחרגנו בתוכנו - הוא הופך לזר -

ומביא לחוויה פנימית של עימות,

בניסיון להישאר שלם - בלעדיו.

האלימות אינה אויב שיש למגר.

היא תוצר מתמסר של הפרדה מתמשכת.

לנסות להילחם באלימות, מתוך התנכרות למבנה שבתוכו נוצרה,

משמעו להנציח אותה.

הישות המדומה והפער השקוף

מתוך הבסיס הזה, בואו נחקור את המונחים: "שקר" ו"אמת".

השקר הוא ניסיון לעקוף את הפער השקוף.

גשר בין מה שאנחנו מסוגלים לשאת -

לבין מה שאנו חווים כמורכב מדי.

האמת היא לא העלמת הפער השקוף,

אלא פגישה הכרנית איתו.

היא חוויית המציאות הכולית באופן החי ביותר.

השקר -

הוא ניסיון לכסות על הפער השקוף דרך התכנסות.

הוא שיקוף של הקושי שלנו להכיל -

את מה שאנחנו תופסים כמכאיב לשאת.

הוא עזרה הישרדותית שלנו כדי לשמור על עצמנו -

מפני מה שנדמה לנו כבלתי נסבל להתרחב לתוכו.

הוא נועד לתמוך בנו עד שנהיה מוכנים לשהות ישירות -

במה שרצינו להסתיר.

כמו אלימות,

ניסיון להילחם בשקר -

משמעו לנתק אותו מהקרקע עליה צמח.

כך משתמרת הגישה המסולפת כלפי המציאות הכולית -

מפני שמנענו את הנגישות לתּוֹכִיּוּת ממנה נבעה הנחיצות בשקר.

אנחנו לא יכולים לאחות את מה שנתלש מהשלם -

מבלי להכיר בו כחלק מאיתנו.

אם רצינו להסתיר מעצמנו,

נוכל עדיין להישאר שקופים כלפי המציאות הכולית -

כשאנחנו מכירים בהסתרה,

ופתוחים לבחון אותה כשנרגיש מסוגלים לכך.

גם אם נרגיש לא מסוגלים,

כל עוד נשקף לעצמנו מה הפחד שאנחנו נמנעים ממנו -

ההתרחבות למציאות הכולית נשארת עם פוטנציאל מרפא.

אנחנו יכולים להיות ישרים כלפינו -

גם כשאנחנו מסתירים מעצמנו.

בכל פעם שאנחנו מגשרים על המפגש עם המציאות הכולית דרך שקר,

אנחנו למעשה מעכירים את הפער שלנו מולה -

על ידי עקיפה מלאכותית של האמת.

המעשה הזה יוצר התפצלות פנימית.

אקס-טריטוריה שאנחנו מסמנים כלא רצויה בחוץ - ולכן בפנים.

העימות הפנימי שלנו עם החלק הזה,

גם הוא ביטוי של הכמיהה להתאחדות:

זהו ניסיון לחלץ את הזרות -

מתוך תחושת הזרות שנולדה בנו כשנסגרנו בפני המציאות הכולית.

העימות גוזר את ההבנה השלמה שלנו והחוויה השלמה שלנו,

למה שהגישה מכנה:

"ישות מדומה".

מהי ישות מדומה?

היא הדרך המיטבית שמצאנו לעזור לעצמנו בתוך המצוקה.

תו יחיד שמנוגן שוב ושוב -

כדי לעכב את העדות ללחן השלם.

ייצוג שנועד להחזיק פער מלאכותי -

כתחליף לאינטימיות עם המציאות הכולית.

היא ההסבר שאנחנו מספקים לעצמנו,

כדי להקפיא את המציאות כך שתישאר ללא הזיהוי של הפחד:

"אני חזק!", "אני יכול הכל!" -

וגם: "אני חלש מדי!", "אני לא יכול כלום!"

שזה כמו:

"רק זה המקום שלי!",

"זה בטוח לא המקום שלי!"

שני הקצוות - ומה שביניהם -

הם תבנית שחוזרת על עצמה, ותפקידה להחליף את העדות -

בנגינה מלאכותית שחסרה את החיים של הכוליות.

ישות מדומה לכן תתעצב סביב שקר בודד -

או סביב הכחשה שלו.

היא נגזרת של האדם השלם,

ומתמסרת לתפקיד שלה ככיסוי להתרחבות שאנחנו מתנגדים לחוות.

היא "חיה" בתודעה כתחליף מאולץ - ממש מילולית -

שכן הישות השלמה העדה מרגישה שאין לה ברירה.

כאשר מה שהישות המדומה נועדה להסתיר - מאוים בחשיפה -

היא ממקדת את הישות השלמה על ההתרחשויות שהיא מחוללת,

כדי לשמר את המציאות כפי שהיא.

בניגוד לישות השלמה, הישות המדומה אינה "יש".

היא תלויה באנרגיה שהישות השלמה משקיעה בה -

כדי להימנע ממפגש עם האמת.

היא אוצרת אנרגיה שללא ההחזקה שלה,

היתה זמינה וחופשית עבור הישות השלמה שאנחנו.

כל כיסוי על הכוליות כפי שהיא נחווית עבורנו -

הוא אקט של יצירה.

הקמת מנגנון פנימי של ריחוק בין החוויה הממשית שלנו -

לבין מי שאנחנו חושבים שאנחנו מסוגלים להיות.

הישויות המדומות מקנות לנו תחושת עוגן רגעית,

אך מאחר והן תוצר של התחמקות מהשלם -

הן דורשות תחזוקה מתמדת,

שמכבידה על המערכת הרגשית והקוגניטיבית שלנו.

לעיתים קרובות וכהשלכה טבעית,

כל ישות מדומה נאלצת לייצר ישות מדומה נוספת -

כדי לשמר קוהרנטיות לחלק בנו שמסרב להיכלל.

ככל שהקשרים בין הישויות המדומות הופכים למורכבים יותר -

כך נוצר בהתאמה מבנה מדומה שמאכלס את ריבוי הישויות המדומות.

הוא מייצר מציאות מורכבת ורבודה שתהווה תחליף מלאכותי "חי" -

למציאות הכולית.

בכך הוא מאגד את התווים של הישויות המדומות לכדי סימפוניה חלופית,

עם תנועה משלה ו"עולם" משלה,

שיש לו טיב ומהות שהישות השלמה כיוונה אליהם ליצירת שלם.

ככל שמיקוד ההתמסרות עובר מאינטימיות עם המציאות הכולית -

למבנה המדומה -

כך הישות השלמה תבטא ניכור,

לעומתיות ועוינות כלפי מה שמהווה איום לחלופה שבנתה.

כך נוצר ציר היפרדות והתכנסות מהמציאות הכולית -

בהלימה עם הפחד הלא מעובד של הישות השלמה -

להכיר במבנה שיצרה.

כעומק ההכחשה -

יהיה בהלימה עומק הניתוק.

תיווך הפערים הפנימיים או היעדרו מול עצמנו -

לכן משפיע עמוקות על הרווחה והחופש שלנו.

הגוף כעדות

הניסיון להחזיק את המציאות הכולית עם גבולות סופיים ומוגדרים -

הוא הניסיון להחזיק את התודעה - ולכן להחזיק את הגוף.

כאשר הישות השלמה מנסה למנוע מעצמה כאב באמצעות המעקפים -

הכל בתוכה מתמסר בהתאם.

זה יכול להתבטא בדפוסי תנועה עדינים או מובחנים במיוחד,

חבלה עצמית, הרגלים פוגעניים, ומיחושים גופניים.

כולם מונחים על ידי אותה תימה רעיונית קוהרנטית שיצר המבנה המדומה.

זוהי מחווה של הישות השלמה כלפי עצמה -

באקט של גזירה עצמית שמבקשת להגן על השלם -

על ידי יצירת תחליף לשלם - בתוכו.

הכל מתגייס לתמוך בדינמיקה התוך-אישית -

כדי לקיים "ישות שלמה" גם כשהיא מתכנסת בתוך עצמה.

בהיעדר ההכרה בחוט המקשר המתואר,

ההפרדה נדמית כרכיבים רבים ומבודדים -

כאילו יש להתייחס לכל אחד מהם בנפרד.

התחושה הזו מעמיסה עלינו,

מעוררת ייאוש,

ומשכנעת אותנו להתמיד בספירלה ההרסנית -

שיצרה ההכחשה הראשונית של המבנה המדומה.

אם נמצא בתוכנו נקודה אכפתית,

עדינה וניואנסיבית ככל שתהיה -

נוכל לגשת להכיר בתּוֹכִיּוּת השלמה שלנו.

מתוך הגישה הזו,

לא משנה עד כמה כהה ועבה הפער מול המציאות הכולית,

מתאפשרת לנו האחדה מחודשת.

אינטימיות עם המציאות הכולית

כל הבנה על המבנה המדומה שבנינו,

משחררת אנרגיה שהיתה אצורה בישות מדומה -

ומעוררת חיוּת וחיוניות.

כך נוצרת שיבה לאינטימיות עם המציאות הכולית

המאפשרת לנו חוויית חיים מלאה בהבנה, השראה והרמוניה.

ככל שישובו אל הישות השלמה יותר חיות וחיוניות,

כך היא תוכל להיות ערה להיבטים עדינים יותר שמתחוללים בה -

ובהתאמה תוכל לחוות יותר מהמציאות הכולית מתוך העין שרקמה.

על הבנה עצמית

בעזרת שאלות חקירה חווייתיות,

נוכל לגלם שקיפות מהותית עם המציאות הכולית.

אם נשאל:

"מה עורר בי נחיצות לשקר?"

"מה היתה המצוקה שניסיתי לעקוף?"

"מה רציתי להסתיר מעצמי?"

- נוכל לגלות ממה פחדנו.

וכדי להבין את הפחד, נוכל לשאול:

"מה המורכבות שזיהיתי?"

ואם נזהה שאנחנו רוצים לקטוע את הפחד, נוכל לשאול:

"אל מה אני מסרב להתרחב?"

"מה אני מתנגד שייכלל בתוכי?"

"מה אני מתנגד להיכלל בתוכו?"

וכשאנחנו פונים לפיצוי - נוכל לשאול:

"מה ניסיתי להשלים כש...?"

וכשאנחנו מנסים להצדיק את המבנה המדומה נוכל לשאול:

"איפה הדימוי הזה נתפס - אם לא בדמיון שלי?"

"מי יצר את המחשבה הזו בתוכי - יותר ממני?"

ואם תהיה לנו תשובה שאינה מחזירה אלינו:

"מי גרם לי להאמין בתשובה שנתתי לעצמי - יותר ממני?"

התשובות לשאלות האלה הן עדות חיה.

הן מאפשרות לחבר אותנו לקשר הישר והישיר בין החוויה שלנו -

לבין התחושה הפנימית שלנו -

באופן שפוגש את עצמו בהבנה.

כשאנחנו מזהים התנהגות שכבר מיפינו שהיא תגובה לפחד לא מעובד -

נוכל להיות גלויים עם עצמנו לגבי מה שאנחנו עושים ולכן חופשיים.

בהבנה, אנחנו מתחברים, מתאחים ומתרחבים.

לפגוש את עצמנו בהבנה - משמעו לשוב אל השלם.

תפריט ראשי

מעבר למילון המונחים

מעבר למדור יצירות העשרה