הגביע של כאב
"אני עייף כל-כך." נאנח כאב חרישית.
"כל-כך עייף."
התמסרות הקשיבה -
כששניהם ישובים על אבן רחבה ונוקשה,
וסביבתם מלאה אור.
"בהתחלה זה היה די פשוט." הרחיב כאב.
"עלה בי הרעיון להיות יותר גדול מאשר עצמי.
כשהרעיון היה צעיר הייתה בי התלהבות. הרעיון המריץ אותי.
מה זה כבר דרש?
המצאה אחת פשוטה.
אחת.
פשוטה.
אבל אז אחרים התחילו לשאול שאלות,
והייתי צריך לספק תשובות.
ואז, כשסיפקתי תשובות -
ואפילו תשובות טובות, הם כבר האמינו.
את בטח חושבת שזה דבר נחמד?" הוא שאל.
התמסרות המשיכה לנכוח במה שכאב מספר.
"אבל כשמאמינים," הסביר כאב.
"כשמאמינים, אז צריך להרחיב את יריעת ההכחשה.
הכל היה מורכב ממגדל המילים שבניתי.
וככל שהמגדל גבה, כך רבו המשאבים לייצור ההכחשה.
המצאתי בגדים,
והמצאתי שפה,
והמצאתי מנהגים,
והמצאתי מבנים -
ולהכל היו סיבות, את מבינה?
אבל הן היו הסיבות שלי.
היו רבים שהאמינו למגדל שבניתי.
קל היה להאמין -
מרגע שהיה אפשר לגעת בו.
וככל שזה היה תלוי בי -
הייתי עוזב את זה.
אחרי כל-כך הרבה זמן -
המחשבה הזו, שאני יכול להיות יותר גדול מאשר עצמי,
הרגישה לי גחמנית מידי, יצרית מדי, אגרסיבית מדי.
אבל זה כבר לא רק אני -
זה גם מי שבחר להאמין.
והוא אולי תופס את מגדל המילים שלי כאמת.
ואיך אמת תשתנה? אמת לא תשתנה.
לכן הגיוני להילחם בשמה.
להשחית בשמה.
לא להעניק סבלנות בשמה.
לא לסלוח בשמה.
לא לנסות להבין בשמה.
לבטל מוכנות להשתנות בשמה.
"בסך-הכל רציתי לשמור על זה."
הוא שלף מתיק-צד גביע-זהב, ועליו חריטת האותיות: 'הנצח'.
"הכנתי אותו בעצמי." הוא לחש, ושפתיו עטו חיוך מריר.
"עכשיו אני מרגיש נורא.
זה כבר יותר גדול ממני.
זה לא בשליטה שלי.
מעולם לא היה."
התמסרות דמעה יחד עם כאב.
"אתה יודע? אתה ואני מכירים עוד מזמן." אמרה.
"אתה אולי לא מכיר את כולי, אבל הייתי שם תמיד,
בכל רגע שחשבת שאתה לבד."
"את?" שאל כאב בבילבול.
"כן," אמרה.
"הייתי שם איתך,
כשהמצאת בגדים,
והמצאת שפה,
והמצאת מנהגים,
והמצאת מבנים.
הייתי שם כשפחדת להכיר אותך -
ועזרתי לך לשמור על מה שלא רצית לראות.
אנחנו לא מנוגדים כמו שאתה חושב.
אני חלק ממך, כמו שאתה חלק ממני.
כמו שאנחנו חלק ממנו.
"ממי?" שאל כאב, פניו מבולבלות עוד יותר.
"זה לא יכול להיות יותר גדול ממך - כי זה מסתיים בך.
תאפשר להכחשה להסתיים בך." אמרה.
"לסיים את עצמי?" שאל כאב.
התמסרות חייכה ברוך.
"אני מפחד למות.
אחרי כל-כך הרבה זמן שחוויתי רק אותי - אני מפחד."
התמסרות ליטפה את כאב בכל הנועם וההענקה שהיו בה,
והוא עצם עיניים.
הם ישבו יחד על האבן זמן שאולי היה נצח - ואולי רק רגע אחד.
התמסרות וכאב התחבקו חיבוק שהפך לשלם.
שלם קם מהאבן, ובידו גביע הזהב.
הגביע התמוסס, והתיך את עצמו לכוס שקופה מלאת מים מתוקים.
שלם לגם ממנה ורצה להציע גם להתמסרות -
אבל היא כבר שתתה.
