על שינוי חיצוני ושינוי הוליסטי
לרוב שינויים נחווים עבורנו כמשהו סיזיפי.
משהו שאנחנו מעדיפים להימנע ולסלוד ממנו.
מה שיהיה המוצא האחרון -
אחרי שניסינו את כל הדברים האחרים.
ואם יצא שאנחנו מושקעים בו,
נצמצם את המנעד של השינוי לאופן הממוקד ביותר האפשרי.
לדעתי, חוויית שינוי כזו, היא תוצר של המחשבה ששינוי הוא ״כלי״ שנועד לספק ביטחון לדימוי שלנו מול עצמנו.
יצרנו מין מבנה שאנחנו רוצים לעגן - ומתוך הרצון לתת תוקף משתנה למבנה - אנחנו מוכנים לשינויים ש״יחמיאו״ לשימור שלו בלבד.
כך כל שינוי עומד בפני עצמו, מבודד וקטוע -
ומשרת תכלית חיצונית עבור שימורו.
שינוי כזה, הוא מקרה מוקטן של שאר הרכיבים שמחזיקים את המבנה.
המבנה עצמו עשוי ממקטעים של ״אילוץ״, "כיווץ" ו״החזקה״ ולכן גם יש מועקה לאבד אותו.
הוא עשוי מפחד תלוש שלא עבר עיבוד.
הוא אקס-טריטוריה שנועדה לשמר גבולות מלאכותיים סופיים ומוגדרים - בתוך המציאות האין-סופית.
כך, כשכל חלק בו הוא ״מבוים״ - יש צורך בשליטה מתמדת כדי לדאוג ששום רכיב לא ״ייפול בטעות״.
אם נמשיך לבחון את ההרגשה הזו, נוכל לראות כמה כאב היא אוצרת, וכמה הימנעות והתנגדות יש בה שאנחנו מנסים להכחיש.
מכורח המציאות ״נאלצנו״ להסיק מסקנות -
כדי להתאים את עצמנו לקשיים הרבים שנתקלנו בהם.
מכל נקודה בה אנחנו נמצאים -
נוכל לראות שהמבנה, עם כל מה שהערמנו עליו,
משרת תכלית עמוקה שיש בה חכמה חבויה.
ביטוי מוקטן לחכמה השלמה שלנו -
בהיותו נגזרת של השלם שאנחנו.
כשמה שמכווין אותנו הוא רווחה בזיקה ליושרה פנימית -
שינוי הופך מנקודתי וכפוי - להוליסטי בעצמו.
מה הכוונה?
מה שנתפס כסיזיפי - כבר לא סיזיפי.
מפני שהוא לא נחווה כמאבק שמנסה לנהל אותנו מבחוץ - אלא כמה שמרגיש לנו מחובר ונובע מבפנים.
בואו נדמיין למשל יד שנמנעה ממנה אספקת הדם.
היא מחוברת אלינו - אבל אין לנו גישה אליה.
אם ננסה להחיות אותה על ידי ניסיון לצבוע אותה באדום או להלביש את האצבעות בכובעונים -
היא יכולה להפוך למיצג -
אבל לא נוכל לעשות איתה דבר וגם נהיה עסוקים בשימור מעושה של המיצג.
כל המשאבים שלנו יופנו עבור היד על סף גדם -
עד שתהפוך להיות גדם.
וגם אחרי,
בניסיון לפצות על מה שמלכתחילה לא רצינו לאבד -
אבל גם לא יכולנו להיות מחוברים אליו.
מובן למה כך נרגיש מותשים, כאובים, וסולדים משינויים.
וכשיש ליד גישה לדם,
היא ספונטנית וחופשית ולא זקוקה ל״בימוי״ -
מפני שהיא שלוחה חיה של האוטונומיה.
זהו שינוי הוליסטי.
כזה שמרגע שהוא נובע מתוך החוויה הפנימית שבוחנת מבעד עדשת הרווחה והיושרה -
הוא מחובר, מתקשר ומזין.
מכלול שלוב, שיש בו חופש והרמוניה -
משום שהמרחבים שהוא חי בהם,
אינם בתוך גבולות מלאכותיים.
בגישה שפיתחתי לבריאות הוליסטית,
אנחנו לומדים איך להתחבר אל עצמנו לא באמצעות מעשים גרנדיוזיים - אלא מתוך היומיומי - שהופך את השינוי להשלכה חיה ודינמית של ההבנה שלנו.
כך יש הלימה בין היכן שאנחנו - לחוויה שלנו -
ואין דואליות מוכחשת.
כשאנחנו רכים עם עצמנו,
אנחנו עוטפים את המציאות -
והיא עוטפת אותנו בחזרה.
