התאחדות עם המציאות היא הכמיהה הראשונית והעמוקה ביותר של הישות השלמה:

הרצון לחוות שלמות עם הקיום -

מבעד לפער השקוף.

 

כמיהה זו היא עדות של תנועה חיה.

​

משחקיות של התמסרות, רוך והדהוד עם מה שיש.

 

המניע שבבסיס כל דינמיקה של הישות השלמה הוא הרצון להתאחות:

לשוב להלימה אינטימית עם הכוליות.

 

תחושות מועקה או התרה -

הן מופעים של היחס לפער הנחזה בינינו לבין המציאות.

 

כך למעשה,

סבל הוא הכאב שבחוסר ההאחדה.

 

הוא ביטוי להרגשת תלישות מהשלם.

 

מתוך קושי לשהות באינסוף שהפער מגלם,

הישות המדומה תקרין את ההכחשה על מקטעים חיצוניים - סמלים, דימויים, חפצים, מאכלים, רצונות כפייתיים, אידיאולוגיות - שנועדו לייצג את ההשלמה דרך הפרדת החיצוני, כדי לייצר תחליף מעושה של השתלבות עקבית במציאות.

 

הישות המדומה מהווה רקורסיה הרמונית הוליסטית בפרופורציה הפוכה דו כיוונית של ההיגיון הזה, כאשר היא עצמה הקרנה של תלישות:

מהות קפואה שנועדה להחזיק את הישות השלמה בדואליות המכווצת של הפער שנוצר בתוכה.

 

התאחדות עם המציאות אינה התאיינות בתוך השלם.

 

היא התאחות אליו מתוך שקיפות מהותית של נוכחות מהבהבת וחיה, השוהה במרחב מושאל.

 

הישות השלמה מפגישה את המציאות עם עצמה בתוכה, ומאחדת בין הפנים לחוץ - ובין החוץ לפנים בהרמוניה של עדות.

​