‏הוא ישב בקצה המחשבה

ועיטר את הַמֵּעֵבֶר

​

‏מה שהיה נוכח

‏שהה בניתוק

‏שממתין להפוך לשער

‏אל הקוסמי המטאטיבי

המושאל של הכל

​

‏הַמֵּעֵבֶר חייך בהבנה

‏כמו הפעם הראשונה בה נאמרה מילה

‏שתסביר

את מה שאי אפשר היה לשהות בו

​

‏הקוסמי המושאל

‏היטה את הראש אל תוך הריק

‏ושם הבחין בחלל שמנגן את עצמו

​

‏באינספור שכבות של הלימה 

‏כל אחת מהן יודעת את שפתה

‏וכולן יחד

‏מהדהדות את הדמיון

שגדש אותן

דרך עצמו

‏באלכימיה מטאטיבית

​

‏בנשיאה של נביא עיוור

‏איבר החישה 

עטף את הנביעה 

ששקעה אל הרוך

​

‏הוא איזכר שאין עליה להסביר דבר

‏והזמין לשהות בסימפוניה

‏שחיברה אותה למה שמעבר לה

‏מתוך עצמה

​

‏היא נשמה פער שנשף את עצמו 

‏והמרחב שמֵּעֵבֶר

פגש את הקצה

מהצד השני